אז שוב מתחיל הסיפור, את עולה על מטוס, חוזרת לארץ, כולך
התרגשות. אימא מתחרפנת, רבה עם אבא, שוברת קירות, רק בשביל
שתיהיי מרוצה. כל שנה מחדש היא אוכלת את עצמה עם הערות עיצוב
שלך, "זה ככה. זה פאסה, זה, זה אין", ולכולנו כבר נשבר מזה.
ואת באה, כולך התרגשות, מרוב התרגשות את רבה איתי, עם אבא, עם
אימא, עם יונתן. בזמן שאת עוד על המטוס, אנחנו רבים אחד עם
השני, את יודעת, מתכוננים לריב המרכזי...
ואז אני יורד לחדר בוכה, נזכר איזו משפחה מחורבנת אנחנו, איזה
הורים מחורבנים יש לנו, וכל החרא שהאכלתם אותי.
ואת שוב אומרת: "רזית, שמנת..." ת'אמת זה כבר לא משנה, יש לך
הערות להכל. כל הביקורים האלה גורמים לי לרצות להתאבד.
את נכנסת לסלון ומתחילה בטקס הענקת המתנות, ושוב אבא מתעצבן
ואומר: "אף אחד מהילדים שלי לא אוהב אותי, אף אחד לא מכיר
אותי" ושוב עולה על פניו אותה הבעה: "למה אני לא קיבלתי ככה",
מצביע על החולצה שלי, כמו ילד קטן.
ת'אמת לא מגיע לו כלום, כי בגללו אנחנו כאלה דפוקים!
ואנחנו משחקים במשפחה, הולכים לטייל, יושבים במסעדות, משגעים
מלצרית מסכנה שלא יודעת למה זה קרה לה. הכול כ-מ-ו מישפחה, רק
לא זה.
ויום לפני שאת הולכת, את בוכה כמו ילדה קטנה.
מטיפה מוסר עד הרגע האחרון, מדברת אליי כאילו אני ילד, מספיקה
עוד ריב קטן.
מרשימה את כולם בכמה שאת ציונית וזאת הארץ שלך והשפה שלך, אבל
את פאקינג עולה שוב על המטוס, חותכת ענן.
אוי כמה שאני אוהב אותך.