הדבר הכי מעצבן זה שהולכים לישון אחרי יום ממש ארוך, ושנייה
אחרי שעוצמים את העיניים פותחים אותם ומגלים שכבר בוקר. זה לא
שלא נרדמים או משהו, נרדמים, אבל מרגישים שלא. תמיד אחרי שזה
קורה לי יש לי את הימים הכי מסריחים בעולם.
יום שלישי הוא יום ממש ארוך. אני מתחיל לעבוד בשש בבוקר, וישר
מהעבודה צריך לנסוע לבקר את אמא בבית הבראה. הביקורים האלה
תמיד אורכים איזה שעתיים, למרות שמצידי אני יכול ללכת אחרי חמש
דקות. אמא שלי גם ככה כל הזמן ישנה, וכשהיא ערה היא לא מזהה אף
אחד. הסיבה היחידה שאני נשאר שעתיים היא בגלל האחיות האלה,
שתמיד מסתובבות ומסתכלות עליי במבט של 'איזה ילד טוב'. אני
יודע שאם אני אעזוב את אמא חמש דקות אחרי שהגעתי תדמית הילד
הטוב תעלם, ואז האחות הג'ינג'ית בחיים לא תסכים לצאת איתי.
לא שבחיים יהיה לי אומץ להציע לה.
אחרי הבית-הבראה אני חוזר הרוס הביתה. אני נכנס למיטה בלי
להתקלח או להוריד בגדים, ואומר לעצמי שאני אעשה את זה למחרת
בבוקר. כמובן שבבוקר אף פעם אין לי זמן, אז אני פשוט מרסס
דיאורדורנט על החליפה שלי. גם אם מישהו במשרד שם לב שאני מגיע
יומיים רצוף עם אותה חליפה הוא לא אומר שום דבר.
לפעמים אני חושב שלהתקלח זה דבילי, כי גם ככה בדרך למשרד אני
מתמלא זיעה ואף אחד לא יכול לדעת ששניה לפני היציאה עשיתי
מקלחת. אז לפעמים אני פשוט לא מתקלח, ימים שלמים, לפעמים אפילו
שבועות. שוב, אם מישהו שם לב לזה הוא לא אומר כלום - ולי לא
איכפת.  
ביום שלישי, השלושה באוקטובר, חזרתי מבית ההבראה ממש מאוחר.
אמא בדיוק התעוררה, ושלוש שעות ניסתה להזכר מי אני. הסברתי לה
שוב ושוב שאני הבן שלה, אבל היא רק אמרה שזה לא נכון, ושהבן
שלה ג'ינג'י גבוה עם נמשים. ניסיתי להגיד לה שהיה לה גם בן
ג'ינג'י, אבל הוא נהרג לפני עשרים שנה במלחמת יום-כיפור. אמא
אמרה ששום בן שלה לא נהרג, וחזרה לשאול אותי מה אני עושה ליד
המיטה שלה. ככה עברו שלוש שעות, עד שהיא נרדמה סוף סוף,
ויכולתי ללכת.
בדרך יציאה מבית ההבראה עצרה אותי אחות נמוכה עם שיער שחור,
והיא אמרה שהיא ממש התרשמה מאיך שישבתי בסבלנות עם אמא שלי
היום. היא הציעה לי לצאת איתה לשתות קפה כשהיא תסיים את
המשמרת. התכוונתי להגיד לה שתעזוב אותי בשקט, אבל בדיוק אז
הגיעה האחות הג'ינג'ית ואמרה לנמוכה שלום. חשבתי לעצמי שהנמוכה
בטח חברה של הג'ינג'ית, אז כדאי לי להסכים לצאת איתה לקפה
ולעשות רושם טוב. אולי היא תגיד איזו מילה טובה.
חיכיתי לרונית, ככה קראו לאחות, חצי שעה בחדר ההמתנה, עד
שהמשמרת שלה הסתיימה. נסענו באוטו שלי לבית-קפה זול במרכז
תל-אביב.
חזרתי הביתה הרוג, אחרי שהיית יצריך להחזיר את רונית לבית שלה,
בראשון-לציון. אני לא יודע מה נתן לה את הרושם שאני אהיה
המונית הפרטית שלה, אבל כשסיימנו את הקפה היא הסתכלה בשעון
ואמרה שהיא לא שמה לב איך שהזמן רץ, ושהאוטובוס האחרון שמסיע
לבית שלה כבר עבר. שיערתי שהיא אמרה את זה סתם, כדי שאני אסיע
אותה. החלטתי שכדאי יהיה לי להסיע אותה למרות הכל, ככה יהיה
סביר יותר שהיא תדבר עם הג'ינג'ית עליי.
חזרתי אחרי חצות הביתה, מסריח מזיעה של שבוע שלם. הפעם החלטתי
להכנס למקלחת. הסתכלתי על המים החמים ששטפו את הלכלוך והזיעה
ממני, ושאלתי את עצמי למה אני בכלל טורח. הרי גם ככה מחר אני
אהיה מסריח שוב, הרי גם ככה בשבוע הבא אמא לא תזכור אותי שוב,
הרי גם ככה דן מת ביום-כיפור לפני עשרים שנה ומאז הכל חרא
במשפחה שלנו. הרי גם ככה בחיים לא יהיה לי אומץ לדבר עם
הג'ינג'ית.
יצאתי מהמקלחת והלכתי לישון עירום.
עצמתי את העיניים, וכשפתחתי אותן כשנייה אחר כך מצאתי את עצמי
שוכב בתוך המיטה שלי, רק שהיא לא היתה בחדר השינה. המיטה שלי
ריחפה בחלל, בין הכוכבים.
לרגע התפלאתי איך המיטה הגיעה לחלל, אבל אז הבנתי שזה לא כל כך
משנה. אני לא צריך לחשוב על ה'איך', אני צריך לחשוב על ה'מה
עכשיו'.
החלטתי שהדבר הכי חכם לעשות יהיה לחזור לישון. אולי כשאני אקום
זה יהיה בחזרה בבית שלי. עצמתי את העיניים, אבל לא הצלחתי
להרדם. אחרי עשר דקות נמאס לי. התיישבתי על המיטה, וחשבתי מה
הלאה.
נראה לי מוזר איך לא קר לי, הרי הייתי עירום. החלטתי שאני לא
צריך להתלונן. עברתי למצב עמידה, ודחפתי את המיטה למטה עם
הרגליים. בגלל שבחלל אין כח משיכה, הגוף שלי התחיל להתרחק
מהמיטה לכיוון המנוגד לה. אפשר היה להגיד שהמיטה התעופפה למטה
ואני למעלה, רק שבחלל אין כיוונים.
שייטתי בחלל כמה דקות, וגיליתי שאני לא יכול לשנות כיוון.
התפלאתי איך אני לא נחנק.
אחרי עוד כמה דקות החלטתי שהדבר היחיד שנשאר לי לעשות הוא
להביא ביד. אם אני כבר כאן, לבד, ואף אחד לא רואה אותי - למה
לא?  הרי לא היה לי זמן לעשות את זה כבר כמה חודשים, ועכשיו יש
לי את כל הזמן שבעולם.
אחרי עוד כמה דקות שבהן שייטתי בחלל ושיפשפתי, ראיתי שאני
מתקרב לכוכב גדול. כבר יכולתי להרגיש את כח המשיכה שלו קורא
לי, ואת המהירות שבה שייטתי מתגברת ומתגברת לכיוון הכוכב.
נזכרתי איך היקום עובד, ושלכל כוכב יש אטמוספרה. חשבתי שלא
מגיע לי ללכת ככה, לא מגיע לי להיות סתם גוף מביא ביד שנשרף
באטמוספירה של כוכב לא ידוע. מגיע לי מוות יותר מכובד, סרטן
בשק האשכים, או משהו כזה. מגיע לי מוות כזה שהאנשים שיבואו
לקבר שלי יכלו להגיד ברחמים שנהרגתי בצורה לא פיירית, ושאני
נורא מסכן.
יכולתי להרגיש את הלחץ של האטמוספירה. זה סתם לי את האוזניים.
בחיי, אני שונא שהאוזניים שלי נסתמות.
המכתי לשפשף, כמה שיותר חזק.
התחלתי לראות את האצבעות רגליים שלי נשרפות.
חזק יותר, חזק יותר.
האש עלה לכיוון הברכיים.
חזק.
האש כבר כמעט הגיע ל...שם.
עוד קצת, עוד קצת.
כן. כן, זה כאן. כן.
האש כילתה את זה לפני שזה הספיק לצאת, ואז התעוררתי.
קמתי מהמיטה. הסדין היה רטוב. כמובן. הסתכלתי בשעון וראיתי
שהשעה ארבע לפנות בוקר. בקושי ישנתי שלוש שעות, אבל לא היה לי
רצון לחזור לישון. החלפתי את הסדין והלכתי להתקלח שוב. הפעם גם
חפפתי את הראש וציחצחתי שיניים.
כשיצאתי מהמקלחת לקחתי חליפה חדשה מהארון ולבשתי אותה.
הסתכלתי עליי במראה של חדר האורחים, וראיתי שחלק מהשערות שלי
הלבינו.
לקחתי את המפתחות של האוטו, ונסעתי לבית הקברות. בדרך חשבתי
שאם דן עדיין היה חי, בטח גם לא היו כבר שערות לבנות, והוא כבר
לא היה ג'ינג'י. אמא לא היתה מזהה גם אותו ליד המיטה שלה.
על הקבר שלו שמתי כמה אבנים, ואמרתי כמה מילים שאני לא מתכוון
לחלוק אתכם.
אחר כך לקחתי את האוטו ונסעתי לבית ההבראה. אמא עדיין ישנה,
ולא רציתי להעיר אותה. נישקתי אותה על המצח, וירדתי ללובי.
האחות הג'ינג'ית היתה מאחורי דלפק הקבלה. שאלתי אותה אם רונית
נמצאת, והיא אמרה שלא. היא גם אמרה שמאוד יפה מצידי להסכים
לצאת איתה, ושהרבה בחורים לא היו מסכימים לעשות את זה בגלל
שהיא נמוכה, ושהיא מאוד מעריכה את מה שאני עושה לאמא שלי.
אז היא כן שמה לב.
הודיתי לה ונסעתי לעבודה. בדרך למשרד שמעתי כמה אנשים מתלחשים
מאחוריי. עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי מה הם אמרו, אבל שמעתי
בהחלט. הם אמרו שהגיע הזמן שאני אתרחץ כבר, ואם הייתי מגיע עוד
יום אחד בלי מקלחת הם היו נחנקים מהריח.
אבל מה הם מבינים בכלל.
נכנסתי למשרד שלי והתחלתי לעבוד. העבודה שלי היתה לארגן כל
מיני חשבונות בנק של מפורסמים. הייתי חלק אינטגרלי ממשרד גדול
של מנהלי חשבונות. תמיד חשבתי כמה מגוכחת העבודה הזאת, ואיך
אני נאבק כל היום כדי לארגן חשבונות של אחרים, כאשר את החשבון
שלי אני בקושי מצליח לסגור בלי מינוס של חמישה מספרים כל חודש.
אחרי שעתיים של עבודה, הרגשתי את כל העייפות של הלילה משתלטת
עליי. ידעתי שאני בטח ארדם על השולחן, אז נעלתי את דלת המשרד
ושמתי שלט 'נא לא להפריע'. בדרך כלל הבוס לא מגיע לחדר שלי,
ואם הוא יגיע הפעם הוא יראה את השלט ויעזוב. ככה לפחות
קיוויתי. סידרתי לי ערימה של ניירות, והנחתי את הראש עליה.
עצמתי את העיניים, וכשפתחתי אותם הייתי לפני עשרים וחמש שנה.
החברים שלי כל הזמן דיברו על זה, על כמה שהם מביאים ביד, וכמה
שהם שמחים מזה, ואני הרגשתי שאני חייב לנסות. הייתי נער בן 13
וקצת, נכנסתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת, אירגנתי לי ערימה
מכובדת של נייר טואלט, הורדתי את המכנסיים והתחלתי לשפשף. זה
היה די נעים, די נחמד. עד שפתאום, בלי התרעה מוקדמת, ראיתי את
אח שלי מגיע ופותח את הדלת לחדר שלי, אתם מבינים, לדלתות שלנו
היו זכוכיות חצי שקופות כאלה, שהיה אפשר לראות דרכן הכל
מטושטש. ומנעולים לא היו לנו בבית, כי אמא שלי תמיד אמרה שהיא
לא מאמינה בסודות, ושהבית צריך תמיד להיות פתוח לכולם.
אח שלי נכנס, עדיין במדים של הצבא, והסתכל עליי למשך כמה
שניות. מההלם שמטתי את הידיים, והסתכלתי עליו בעיניים מבוהלות.
חשבתי שהוא הולך נורא לכעוס עליי, ולצעוק, אבל הוא רק חייך.
"תמשיך, תמשיך," הוא אמר: "אל תיתן לי להפריע לך." ואז הוא יצא
מהחדר.
ניסיתי להמשיך, אבל במקום ההרגשה הנעימה הרגשתי מלא אשמה.
התיישבתי על המיטה וחיכיתי. לא יודע למה בדיוק חיכיתי, כנראה
פשוט התביישתי מדי לצאת מהחדר, ורציתי שהבושה תעבור.
אחרי חמש דקות ראיתי דרך הזכוכית את אמא שלי מגיעה עם ערימה של
כביסה. היא התכוונה להכנס לחדר שלי. מהר זרקתי את כל הנייר
טואלט לפח, וסידרתי את המכנסיים, לכל מקרה שלא יהיה. היא כבר
שמה את היד על הידית, כשפתאום אח שלי הגיע ולחש לה משהו באוזן.
אני לא בטוח עד היום מה הוא לחש לה, אבל היא כתגובה עזבה את
הידית, ופנתה חזרה.
לקח לי שלוש שנים להתגבר על החשש שאמא שלי כבר לא מסתכלת עליי
באותה דרך שהיא הסתכלה פעם, וגם אחר כך, שכבר הייתי בן 18
והבאתי הביתה בחורה, קישרתי מייד את הגיחוך שהיא הוציאה ליום
הזה, ולמה שאח שלי לחש לה שם.
מאז ניסיתי לאונן מספר פעמים. אף פעם לא הצלחתי לגמור.
התעוררתי. הסתכלתי על השעון במשרד, וגיליתי שישנתי שעה וחצי.
פתחתי את הדלת, והמשכתי לעבוד. אחרי שסגרתי את החשבון החודשי
של דודו טופז החלטתי שהגיע הזמן ללכת הביתה. שמתי בטייפ של
האוטו קלטת של שירים ישנים, ולא עברתי את השמונים, לא חשוב כמה
הנהגים מאחורה צפרו לי ועקפו אותי. הגעתי הביתה וראיתי קצת
טלוויזיה. השעה היתה שש בצהריים, ככה שנתקעתי עם תכניות ילדים
מפגרות. אחרי חמש דקות נרדמתי מול הטלוויזיה, אבל הפעם בלי שום
חלום. היתה לי שינה ריקה כזאת, חסרת משמעות. כשהתעוררתי, אחת
עשרה שעות אחר כך, הכנתי לי קפה ויצאתי לעבודה. וויתרתי על
מקלחת, הרי גם ככה אני רק אזיע בדרך לשם, ואף אחד לא יוכל לדעת
אם התקלחתי או לא.
מאוחר יותר באותו יום התקשרו אליי מבית ההבראה ואמרו שאמא עברה
אירוע מוחי. לא, תנו לי לנסח את זה מחדש. הם אמרו שאמא לא עברה
אירוע מוחי. הם היו צריכים שאני אזהה את הגופה, ואתחיל לארגן
את ההלוויה. השתחררתי מוקדם מהעבודה. הגופה היתה של אמא שלי,
לא היה ספק בזה. היא בכלל לא נראתה מתה, רק ישנה. רונית באה
לנחם אותי, ולהגיד לי שבכל מקרה היא רק סבלה. אבל אני לא
הרגשתי עצוב בכלל, רק הסתכלתי על הגוף הדומם של אמא שלי
ואיחלתי לה לילה טוב. קצת הפריע לי שיותר לא יהיו לי הזדמנויות
לראות את האחות הג'ינג'ית, אבל מצד שני אמתי לעצמי שהגיע הזמן
שאני אתגבר על הקראש המטומטם הזה בכל מקרה.
אחרי שחזרתי הביתה התקשרתי לחברה קדישא ולעיתונים, לארגן את
הלוויה. המינוס שלי בבנק רק גדל מהמוות הזה, אבל לא היה לי
איכפת. בערך באחת בלילה, אחרי שסיימתי להתקשר לכל הקרובים
והחברים נרדמתי.
בחלום שלי ראיתי את אמא שלי, כמו שהיא נראתה אתמול, מדברת עם
אח שלי. לאח שלי היו כבר כמה שערות לבנות. לא יכולתי לשמוע על
מה הם מדברים, אבל יכולתי לנחש.
רציתי לצעוק להם שהם טועים ושזה לא נכון, אבל הייתי תקוע
מאחורי דלת זכוכית. יכולתי לראות את אמא שלי מסתכלת עליי
ומנידה בראשה לשלילה. ואז ראיתי אותה אומרת 'לא, לא, אתה לא
הבן שלי. הבן שלי הוא ג'ינג'י גבוה עם נמשים.' ניסיתי להגיד
שהג'ינג'י מת במלחמה, אבל היא לא יכלה לשמוע. הסתכלתי בדממה
איך האח שלי הפך לאחות הג'ינג'ית, שכיסתה את אמא שלי בשמיכה עד
מעל לראש ואיחלה לה לילה טוב.
התעוררתי.
הסתכלתי על השעה, לקחתי את המפתחות של האוטו, ובלי להתקלח
יצאתי לבית הקברות.