New Stage - Go To Main Page

נוגה עדן
/
אולי אני אמות קודם?

היא צחקה כשהיא הביטה בי, כאילו אני איזה מישהו מהעולם השלישי
או משהו, כאילו אני אחד המשרתים שלה. אבל לא היה אכפת לי, כי
תמיד ידעתי שמור היא סנובית ושהיא סתם עושה פוזות בשביל החברות
שלה בשביל לא להיראות חלשה חס וחלילה. שנאתי אותה באמת. כאילו
לא ממש שנאתי אבל העדפתי להתרחק ממנה. היא כל הזמן הייתה
משפילה אותי ולא שלא יכולתי להחזיר לה, יכולתי ועוד איך! אבל
אני לא בן אדם כזה.
כשהיא מתה באוטובוס שהתפוצץ שנאתי את עצמי על זה שהייתי אליה
קר ותיעבתי אותה. בסה"כ היה אפשר להבין אותה. היא סה"כ הייתה
ילדה שחיפשה קצת תשומת לב שלא קיבלה בבית שלה. קורה... אבל מה
שכן - שמחתי שלא נקמתי בה או משהו כזה. אני ילד די סבלני.

הכיתה שלנו הלכה לבקר את אמא שלה בבית. אבא לא היה לה... הוא
מת כשהיא הייתה בת שנה וחצי, ככה אמא שלה סיפרה. עם הזמן הבנתי
שבעצם ההתנהגות שלה הייתה מוצדקת. היא לא קיבלה יחס בבית. אמא
שלה אמרה שהיא כל הזמן הייתה בעבודה למרות שהיא הייתה רוצה
להיות בבית. לא היה להם כסף כי החבר של אמא שלה לשעבר גנב להם
את החסכונות ועף. פשוט ברח. "מור הייתה ילדה מקסימה", אמא שלה
אמרה, "היא התנדבה בבית החולים במחלקה לילדים עם איזושהי מחלה,
אני לא ממש זוכרת... אבל אתם בטח לא יודעים, כי היא רצתה לשמור
את זה בסוד", אני ממש התפלאתי כששמעתי את זה. העיניים שלי
התרחבו וגילו הפתעות כל פעם מחדש. היא באמת הייתה אדם מקסים!

ביום למחרת מצאתי את עצמי מסתכל על ספר המחזור מכיתה ט'.
הסתכלתי בתמונה שלה ובכיתי. לי אין לא אמא ולא אבא. אמא שלי
מתה כשילדה אותי ואבא שלי מת יום אחרי זה בתאונת דרכים. עברתי
לגור עם סבתא שלי שגם היא מתה כשהייתי בכיתה ז'. עכשיו אני גר
עם בן דוד שלי איציק וההורים שלו, הדודה מלכה והדוד אבי. נשמעה
דפיקה בדלת ומיד מחיתי את הדמעה. החבאתי את הספר מתחת לכרית
ואיציק אמר שיש ארוחת בוקר. למזלי הוא לא שם לב שבכיתי. איציק
תמיד היה נחמד אליי וככה גם ההורים שלו. היה לי כיף לבלות איתם
והם אמרו שאני הוא לא האחיין שלהם, אני זה הבן שלהם. שמחתי,
אבל לא יותר מדי. לא אהבתי להיקשר לאנשים כי בסוף כולם מתים.
ככה זה היה בשבילי מאז שנולדתי.

הנחתי זר פרחים על המצבה... אמרתי בקול ממש חלש, כי קצת
התביישתי, שאני מצטער שהיינו כל כך רחוקים ושהיא באמת הייתה בן
אדם מקסים, והלכתי בזמן שאני שוב מוחה את הדמעות. מה שמצחיק זה
ששוב אני נקשר למישהי, והיא מתה אפילו עוד לפני שנקשרתי אליה.
או אולי נקשרתי אליה מההתחלה ולא ידעתי על זה. ת'אמת... כשאני
חושב על זה... אז תמיד הסתכלתי עליה מהצד כשהיא לא הסתכלה. היא
באמת הייתה יפה, אבל זה בטח לא אומר כלום, אני סתם מדמיין.

עכשיו אחרי החופש הגדול, אני עולה לי"א. אני כבר מרשה לעצמי
להיקשר לאחרים כי חשבתי לעצמי... אולי אני אמות לפניהם?

יש לי חברה. קוראים לה אפרת והיא ממש ממש בן אדם טוב. היא לא
התנדבה בבית החולים כמו מור והיא לא קנתה אריטיקים כל שבוע
לילדים מהמועדוניות-יום האלה, אבל היא הייתה מאוד נחמדה ואהבתי
אותה גם. יש לה אמא ואבא וסבתא וסבא ובינתיים היא לא יודעת איך
זה להרגיש שמישהו מת. אני שמח בחלקי. בחופש אני, איציק, מלכה
ואבי נסענו כולם לספרד והיה ממש כיף. שם הכרתי את אפרת והתברר
שהיא גם מישראל ושהיא גם מהעיר שלי, שזה נשמע ממש מופרך אבל זה
נכון. עכשיו אני הולך לפגוש אותה. יותר נכון נוסע. יש לי כבר
רשיון ואני לקחתי את האוטו מאבא של איציק.

בקבלה בבית החולים ישבה איזה מזכירה מפחידה כזאת. מלכה נכנסה
במהירות ושאלה איפה אני נמצא. המזכירה ענתה: בחדר 158 בהמשך
המסדרון. מלכה רצה ונכנסה לחדר כשהיא ראתה שמוציאים משם מיטה
על גלגלים והאיש שהיה על המיטה מכוסה בסדין לבן מכף רגל עד
ראש. מלכה התחילה לצעוק ולבכות אבל היא נעצרה כשקראתי לה
ושאלתי אותה מה קרה? אז היא הביטה עליי, ראתה שהרגל שלי בגבס
והסתכלה עליי שוב וחייכה. "חשבתי שאתה מת חחח...."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/9/04 1:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נוגה עדן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה