שכבתי לי במיטה, בצדו השמאלי של החדר שלי. הלילה בחוץ היה כה
אפל, שאפילו צרצר לא העז להשמיע קולו (פרסומת סמויה! פרסומת
סמויה!). ברחבי החדר ריחפו אינספור רוחות רעות, כל אותם כוחות
שליליים, ששחררתי אל האוויר במשך כל חוויות הכאב, שעברתי בחדר
הארור הזה.

שכבתי במיטה, כמידי לילה, ובכיתי. בכיתי ובכיתי וחיבקתי את
הכרית, כי לא היה לי שום דבר אחר ושום אחד אחר לחבק... הרגשתי
איך נפער בלב שלי עוד חתך ועוד חתך, ואיך הוא מדמם. רציתי
אותה, התגעגעתי אליה ובכיתי לה. אבל היא לא היתה כאן כבר, היא
הלכה. ידעתי שהיא תחזור בקרוב, אבל שהיא כבר לא תהיה שלי. היא
תחזור ותאמר לי מה ששמעתי בדמיוני אינספור פעמים, היא תצייר לי
בראש אותן תמונות, שראיתי כבר כל כך הרבה פעמים...

"את זוכרת?", הוא שאל אותה, "איך נפגשנו לראשונה, שם
באוקספורד?"
"בטח שאני זוכרת"
"היה ממש נחמד... אהבתי אותך מהרגע הראשון"
"תפסיק, אתה מגזים", היא תרכין ראשה ותחייך במבוכה.
"לא, אני לא, היית כל כך יפה..."
"תודה... גם אתה היית לא רע בעצמך", היא תגיד ותביט בו, נזכרת
כמה שהוא יפה.
ואז הוא יביט בה, מהופנט, באותו מבט שרק אלו שאוהבים אותה באמת
יכולים לשים על פניהם.
"תפסיק..." היא תאמר לו במבוכה, כאשר עיניה וכל שאר איבריה
יזעקו 'תמשיך...הו בבקשה, תמשיך...'

ואז הוא יתחיל לבכות. אותו בכי שהוא בכה כשהם נפרדו לראשונה,
כשתמה שהותו באוקספורד, אותו בכי שהוא בכה בשדה התעופה כאשר
הגיע זמנה לחזור ארצה מפריז, אחרי שכבר היתה שלו... אותו בכי
שהזכיר לה טוב כל כך כמה הוא באמת אוהב אותה. "תפסיק... בבקשה
אל תבכה" היא תגיד לו, והוא לא יוכל להפסיק. היא תחבק אותו כדי
שהוא ירגע קצת, והוא יחבק חזרה בידיים השריריות האוהבות שלו...
ואז הוא יסתכל לה בעיניים, קרוב קרוב, וינשק אותה...

והיא לא תעצור אותו. היא תתן לו לנשק אותה, ותנשק אותו חזרה.
היא תיכנע לעצמה וליצר הרגעי שלה. כל הדיבורים שלה על כמה שהיא
לא רוצה אותו וכמה שהם לא מתאימים והיא באמת באמת לא תעשה איתו
כלום, כי היא באמת באמת רוצה אותי, פשוט יילכו לקיבינימט
וייעלמו.

היא אולי תחשוב עלי לאיזו שניה, ואז תגיד לעצמה "מה אכפת לי?
אני יפה, צעירה..." אולי כדי להקל על מצפונה קצת היא תזכיר
לעצמה את כל הריבים שלנו ותגיד לעצמה שמה שהיא עושה זה סתם
קטע חסר משמעות, בדיוק כמו הקודם... מה יקרה אחרי זה? זה כבר
לא משנה. אולי הוא יוריד לה את
החולצה, אולי היא תיתן לו לגעת, אולי היא תרד לו, בכלל אולי הם
יעשו כל מה שהיא עשתה פעם איתי וגרמה לי להרגיש מיוחד ואהוב כל
כך.

היא לא תחשוב על זה שכל לילה, חשוך ואפל, בדיוק כמו זה, כמו
אלו שלפניו וכמו אלו שיבואו אחריו, אני שוכב במיטה, מחבק כרית,
ובוכה לה... כי אני יודע, ואני מרגיש... אחרי שהיא טעמה כבר
מפרי הבגידה ואני רק חיבקתי אותה ונצמדתי אליה כדי שאיכשהו היא
תעביר את כאבי, היא הבינה שככל שהיא תטעם ממנו עוד- אני רק
אישבר יותר, ולכן אזדקק לה יותר. היא תדע שהיא מצליחה, תדע
שהיא מנצחת... תמיד רצתה שיאהבו אותה, והנה... שניים אוהבים
אותה, שניים זקוקים לה... על האחד היא דורכת, את השני היא
מרמה...

היא לא תחשוב לומר לו שיש לה חבר בישראל, ילד שאוהב אותה לא
פחות ואולי אף יותר ממנו, שצריך אותה וזקוק לה כל שניה ביום,
שבלילה כשהיא שוכבת ליד היא קוראת לו "ילד שלי", והוא עונה לה
"רק שלך..." והיא מלטפת לו את המצח והוא מנשק אותה ברוך
ובעדינות, שלא לפגוע בפניה המושלמות. כשהיא תחזור, אני כבר
יודע מה היא תאמר. אולי תבכה אפילו. שהיא נכנעה ליצר, שזה רק
היה קטע קטן, שהיא לא רוצה אלא אותי...

"לא אכפת לי!", אני אצעק עליה בדמעות, "את מגעילה אותי! את
מלוכלכת! את מרשעת!!!" ואני אקח סכין, אחתוך את החזה ואוציא
משם את הלב שלי. הוא כבר לא יפעם, מזמן הוא כבר לא יפעם, היא
הרגה אותו, היא רצחה אותו! "כמה שאהבתי אותך..." אני אבכה לה,
"כמה שרציתי כל שניה ביום
רק לחבק אותך, לגעת בך, היית הכל בשבילי... כל העולם והחיים
שלי... מה אני בלעדייך?! מה אני אעשה עכשיו?!" ואני אפרוץ
ביבבת כאב ואשליך את לבי המת על פניה. מרוב בהלה היא לא תגיד
כלום, היא תיאלם דום אל מול המפלצת שיצרה כאשר רצחה את לבי בדם
קר בשקריה, בבגידתה האינסופית.

"כמה שאהבתי אותך..." אני שוב אגיד, "וכמו שאהבתי אותך - כך
עכשיו אני בוחר לשנוא אותך!!! לקלל את שמך לנצח על מה שעוללת
לי!!! לשנוא אותך!!!" ואני אקפוץ מהחלון שלה ואימרח על הרצפה.
לא יקרה לי כלום, הרי בלי לב כלום כבר לא כואב, ואני אתהלך לי,
חסר לב וחסר אהבה, אל עבר ביתי, אל עבר החדר הארור שלי, שבו
שכבתי לילה לילה ודיממתי את שמה.

אני שוב אשכב על המיטה, אביט על התמונה היפיפיה שלה, ואחבק את
הכרית... אבל זה כבר לא יעשה לי כלום. אני כבר לא אבכה, כבר לא
אתגעגע, כבר לא אוהב, כבר לא ארגיש... ואז אני אשים לב שאני
כבר לא במיטה, אלא משקיף על עצמי במיטה. אני כבר ארחף לי בחלל
החדר, באוויר, יחד עם כל
שאר הרוחות הרעות שרדפו את החדר הזה, מאז שגיליתי את אויבי
השחור, האהבה...