סופסוף הגיע היום, הלילה- יותר נכון. אחרי שבועיים בהם היא
היתה באוקספורד, בסאמר-סקול, היא חוזרת... כמה שהתגעגעתי אליה!
באותו יום בעבודה לא יכולתי להתרכז... לא יכולתי לחכות פשוט
עד
שהיא תחזור, עד שאני אשמע את קולה שוב... כמה שאני אוהב
אותה... וכשהיא חזרה, אחרי שהיא דיברה עם שתי החברות הטובות
שלה, אז דיברנו אנחנו... החזקתי את הטלפון ודיברתי אל תוך
הכרית, כי השעה היתה מאוחרת כבר.

"היי"
"היי"
"ברוך שובך! איך היה?"
"יואו, היה כל כך כיף, כל כך הרבה יפות ויפים ומתוקות ומתוקים,
כאלו אנשים נחמדים, כאלו נופים ומראות, היה כל כך כיף!"
"אני שמח שנהנית... אני עוד יותר שמח שחזרת" באמת שמחתי.
התגעגעתי אליה מאוד. אני בטוח שהיא התגעגעה פחות, אם בכלל, הרי
הייתי בסה"כ ידיד בשבילה וגם לא הכי טוב.
"נהניתי מאוד"
"ומה חוצמזה?"
"כלום"
"זהו?"
"נו, מה אתה מנסה לגלות, אם היה משהו?"
"אני כבר מבין שלא היה, אחרת כבר היית אומרת לי..."
"מאיפה לך?"
"כי זה מה שסיכמנו..."
"טוב, אז היה..."

ובשלוש מילים אלו נחתם גורלי. ידעתי שהפסדתי במערכה על חיי.
ידעתי שלקחו לי אותה.
"מה היה?"
"בערך הכל... חוץ מסקס, כמובן"
"ירדו בגדים?"
"כן". לא לבכות... לא לבכות... אל תישבר... אל תיפול...
חסר תועלת. נשברתי ובכיתי בלי שהיא שמה לב. התחננתי בפנים למות
עכשיו, כדי שלא יכאב יותר.
"יואו, זה מה זה נעים, כשנוגעים לך בחזה..." היא אמרה. "אוף,
אני מתגעגעת אליו, לחמודי שלי... רע לי ועצוב לי..."

מרוב התרגשות, עצב וגעגועים היא בוודאי קצת שכחה עם מי היא
מדברת. איפשהו זה טוב, לא? כשלבנאדם יש סרטן, עדיף שהוא יידע
לפני שזה הורג אותו... אז הנה, עכשיו ידעתי. היא שמה לב בסוף.
ממש הצטערה, ביקשה סליחה, הבינה שהיא היתה חסרת רגישות באופן
מזוויע. כאילו שזה איכשהו שינה לי. כמובן שהיא אסרה עלי לדבר
על זה עם אף אחד, והיתה לה כל זכות, כמו
שהיא אמרה... "זה שלי"... שלה, כמו שאני כל כך רציתי להיות.
באותו יום הבנתי שהפסדתי. שהקרב שניהלתי בשנה וחצי האחרונה
לחיי היה חסר תועלת ונסתיים בתבוסה. שאחד שהכיר אותה רק יום
וחצי הצליח וקיבל אותה, כאשר אני נלחמתי שנה וחצי... היש יותר
לא הוגן מכך? היש שוטה גדול ממני? הלכתי למטבח, לקחתי את הסכין
של הלחם והצמדתי ללבי... הבטתי למעלה וצווחתי בבכי ללא קול "מה
עכשיו?! הא, בורא עולם מלא רחמים?! מה עכשיו?! אם אתה חזק כל
כך, נראה אותך משאיר אותי חי!!!"

לא עשיתי את זה. לא עמדתי להיות אנוכי כל כך, לשבור את לבה של
משפחתי. ניגשתי למיטה, נשכבתי עליה ובכיתי את כל הדם שירד מן
הלב שלי.
"זה בסדר", אמרתי לו אז, "אתה יכול לבוא עכשיו, אני מוכן"
והוא הופיע סופסוף. חרמשו בידו, גלימתו על גבו וברדסו על פניו.
האחרון שבאחרונים. החושך שאחרי האפילה. המוות בכבודו ובעצמו.
ידעתי שהוא חג לידי כל הזמן, כמו שנשר חג אחר חיה שננטשה
במדבר וברור בעליל שימיה ספורים. כך המוות שוטט לו לידי כבר
שנה וחצי. אני מודה שבהתחלה הוא
הצליח להישאר חבוי, אבל בשלב מסוים הרגשתי אותו. הרגשתי אותו
בלב, שכן אני אולי חייתי, אבל לבי כבר גסס חודשים רבים...

הוא הביט בי. "טוב, אתה היית מקרה מיוחד..."
"לפחות מישהו חושב שאני מיוחד..."
"די די, תפסיק להתעסק ברגשנות, אתה הרי בטח יודע שאין לי
רגשות"
"טוב... בסדר... עשה את המוטל עליך..." אמרתי עם ניצוץ של
תקווה בעיניי.
"מה אתה חושב, שאני טיפש או פראייר?" הוא שאל, ואני הבנתי לאן
הוא חותר. לא הלילה, לצערי... לא הלילה. לי נותרו עוד שנים
רבות לחיות בעולם העינויים הזה, וגם הייתי יחסית בריא... זה
הלב שלי, שגסס למוות לפני מספר רגעים, ואותו בא אדון הנשמות
לקחת.

"אבל זה לא פייר!" בכיתי, "הרווחתי את זכותי למות! תגיד לו
שהוא ניצח ואני נכנע, נמאס לי!"
"אני רק השליח..." הוא אמר.
"רגע!" קראתי לפתע, "בנאדם הרי לא יכול לחיות בלי לב!"
"אל תדאג, הוא דאג לכל..." ענה לי הכורת, "תוך כמה שעות יגדל
לך לב חדש, כדי שתוכל לחוש את הכאב והאובדן... וכמובן הקנאה...
הייתי מצטער או בז לך, אבל שוב, אין לי רגשות".
ובאומרו זאת, הוא שלח את ידו השלדית ושלף את לבי מחזי. הלב כבר
היה שחור והעלה ריח רע של ריקבון. "נראה שאיחרתי מעט" אמר
המוות, הסתובב ונעלם. ובעוד לבי החדש נולד בקרבי, ידעתי כי לא
יעבור זמן רב לפני ששוב אפגוש את המלאך השחור, לפני ששוב איאלץ
להצמיח לב חדש, לפני שאיאלץ להרגיש שוב הכל מהתחלה.