מוקדש באהבה לאריאל טוכמן ולגיטרה שלו, למרות שאנחנו לא
מדברים.

אני סוגדת לים. באמת.
אני חושבת שאחד הדברים האהובים עליי בעולם זה הים. זאת אולי
אחת הקלישאות הכי גדולות, אבל באמת יש משהו בכחול הגדול הזה.
אני גם מרגישה חייבת תודה לים על כל כך הרבה דברים...
על השיזוף היפה שהשגתי בעמל רב וכאבים רבים בחברתם הנאמנה של
הגלים, על כל הזקנים החמודים בבקרים בים שמוכחים שהתמדה מחזיקה
אנשים בחיים, על הרעש המדהים שהגלים עושים כשהם מתנפצים על
החוף בשעה חמש בבוקר כשרק אני שומעת, על כל כך הרבה שקיעות שרק
המחשבה עליהם גורמת לי לדמוע מאושר, והכי הרבה, על עומר שלי,
הגולש היפה שלי, שבמפתיע... פגשתי בים.

הפגישה הראשונה שלנו היתה חלומית בטירוף, ממש טובה מדיי בשביל
להיות אמיתית: בחורה בבגד ים, בחור עם גלשן, זריחה מדהימה ושאר
מוטיבים פלצניים מסרט אמריקאי מלוקק. מוזר איך זה שאנשים
מוצאים את מה שהם רוצים, כשהם לא מחפשים בכלל. אני הלכתי באותו
בוקר לנקות את הראש, הוא בכלל היה שם כי הוא התאמן כמו בכל
בוקר, ולמרות החלפות המבטים המפתים והאווירה המלוקקת, זה התפתח
למשהו הרבה פחות פלצני, והרבה יותר אמיתי. אני אוהבת את עומר
מאוד, טוב לי איתו מאוד, והוא אחד האנשים המעטים בעולם שאני
רואה כחלק מהחיים שלי בעתיד, מאוד. אבל אף אחד לא מושלם,
ולמרות שאנחנו כבר שבעה חודשים בקשר שהוא כמעט כזה, יש בעיה
אחת קטנה. והרי תמיד יש את הבעיה הקטנה הזאת...
עומר הוא קצת... הממ... משעמם. לא משעמם סטייל המורה העקומה
לכימיה חס וחלילה, אלא משעמם כזה כמו חלק מהסצנות באופרות
סבון- כאלה שפשוט מזפזפים לערוץ אחר בקטעים שנמרחים.

בעיית השעמום לא פורצת כשאנחנו מנהלים שיחות עמוקות על משמעות
החיים, אלא בשיחות של היום יום. בעיקר כשעומר מתחיל לדבר על
גלישה, או על "מיטל" הגלשן שלו (הוא אמר שהוא קרא לה ככה כי זה
שם שמתאים לבנות שכולם רוכבים עליהם), הוא פשוט לא מפסיק. הוא
מדבר ומדבר וחוזר על אותה נקודה בניסוחים שונים, ולצערי, זה לא
רק בנושאים האלה. באותן שעות קשות המחשבות שלי הופכות למסטיק
דביק ונמרח ואני מתחילה לזפזפ בערוצים השונים של המוח שלי...

והאמת היא, שיצא לי לעלות על כל כך הרבה תיאוריות, לענות על
שאלות שברומו של עולם לנתח דברים וסתם לנמנם בעיניים פתוחות
ומבט מזוגג בזמן שדיברתי עם עומר פנים מול פנים או בטלפון...

פעם ישבנו במסעדה איטלקית, זאת היתה ארוחה חגיגית כזאת לכבוד
היותנו ארבעה חדשים ביחד. ישבנו, דיברנו, החזקנו ידיים, היו
נרות על השולחן והאווירה היתה נורא רומנטית. העלנו זיכרונות
מהדייט הראשון שלנו, על איך בטעות שפכתי לו קולה על המכנסיים,
וגילינו שאף אחד מאיתנו לא זוכר על מה היה הסרט שראינו כי
שנינו היינו עסוקים בלהגניב מבטים אחד אל השניה. ובשלב מסוים,
השיחה עברה לקווים יומיומיים יותר, ועומר התחיל לספר לי על
הדיסק החדש שהוא קיבל. הוא סקר אותו שיר אחרי שיר, למרות שברגע
שהוא התחיל לדבר הזכרתי לו שהוא צרב ממני את הדיסק המדובר,
ושאני, מן הסתם, כבר שמעתי אותו. אבל זה לא עזר. והוא לא שתק.
ועד שהוא הגיע לשיר השלישי בדיסק אני כבר חשבתי על משהו אחר...
והגעתי לנקודה נורא מעניינת, כנראה שזה היה בהשפעת הפטוצ'יני
אלפרדו שאכלתי. למה לאוכל שאופייני לצרפת קוראים צרפתי וכך גם
עם האמריקאי, הישראלי, הסיני, היפני וכל השאר בעוד שלאוכל
שמוצאו באיטליה, קוראים אוכל איטלקי... מאיפה לעזאזל הגיעה ה-ק
הסוררת??? ולמה האיטלקים מוסיפים פרמז'ן על כל דבר???

בפעם אחרת, בזמן שעומר סיפר לי על העוול הנוראי שהמורה שלו
למתמטיקה עשה לו- בשבע גרסאות שונות, ניתחתי מערכת יחסים שלמה
בת 16 שנים עם אמא שלי.  ובאמת שהגעתי להרבה מסקנות חשובות
לגבי דברים שאני צריכה לשנות בגישה שלי אליה, ובכל ההתנהגות
שלי בבית אך בשניה שעומר סיים את אחד המשפטים שלו בנימת שאלה,
נמחקו הדברים... ושכחתי הכל. עדיין, מה יותר מעניין- אמא או
החבר?

אבל המקרה שזכור לי הכי בבהירות, הוא מקרה האפרסקים... אני
זוכרת כאילו זה היה אתמול...
ישבנו בחדר שלו בתנוחה הרגילה שלנו, שנינו על הפוף ירוק מזעזע
שלו, כשעומר שרוע על הגב עם הראש על הברכיים שלי, לי זה תמיד
נראה לא נוח במיוחד, אבל הוא בוחר איפה להניח את הראש. השעה
היתה בערך שש בערב, והגעתי אליו ישר אחרי יום לימודים ארוך עם
הכיתה הביולוגית המשעממת שלי שהסתיים בתוספת של ארבע שעות
עבודה בחנות בגדים התל-אביבית שבה אני עובדת. הייתי סחוטה,
וקצת עצבנית וממש ממש רעבה. אמרתי לעצמי- אני נורא נורא רוצה
אפרסק. מה אני אתווכח עם עצמי? לא יודעת למה, פשוט רציתי
אפרסק. אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצל בבית של עומר זה
האפרסקים שיש אצלו, אדומים כאלה וגדולים. אמא שלו בוחרת אותם,
היא גם בכלל אישה מגניבה. אבל בגלל שהמנקה הטיפשה שלהם היתה
בבית אז לא היה לי כל כך נעים לקחת דברים לבד מהמקרר. אז כמו
תמיד, אני ועומר התיישבנו, והתחלנו לדבר, ועומר סיפר לי על
איזה תחרות גלישה שהתחילה באותו שבוע במאליבו או במיאמי או
ב...אני כבר לא זוכרת איפה, וזה פשוט נראה לי נורא נורא מינורי
באותם רגעי משבר מורעבים. עד שפתאום שמעתי רעש של דלת נטרקת
והבנתי שהמנקה הלכה, אז דיי בשמחה קטעתי את עומר באמצע והלכתי
לקחת לי אפרסק.

עכשיו אולי זה בגלל משפט חכם שמישהו פעם אמר לי- "הציפייה
למשהו, רק מגדילה את הסיפוק שבקבלתו", אבל מסיבה מסוימת לא
הסתערתי על האפרסק היפה עד שחזרתי לחדר,  ועד שעומר התחיל לדבר
או יותר נכון, המשיך לדבר על אותה תחרות גלישה ממקודם ואני
החלטתי להתרכז באפרסק שלי. הרגע המיוחל הגיע... פתחתי את הפה,
ונגסתי באפרסק שהתחיל לטפטף מיץ אפרסקים מתוק כזה על היד שלי.
ופתאום שמתי לב לדבר נורא מוזר שלא שמתי לב אליו מעולם לפני
כן. לאפרסקים יש פרווה. פרווה מוזרה כזאת... כמו פלומה של
אפרוחים, או פלומה של שפם אצל בנים לפני שהם מתגלחים בפעם
הראשונה. ואז ידעתי. מצאתי את שאלת החקר לעבודה שהייתי צריכה
לעשות בביולוגיה שהייתה שווה מחצית מציון השליש שלי- למה
לאפרסקים יש פרווה...?

קיבלתי על העבודה הזאת 100, ואת הערצתה הבלתי נדלית של המורה
שלי.

ואחרי הכל, גם על הציון שליש שלי בביולוגיה, אני חייבת תודה
לים התיכון.