חשוך פה.
ריח של אורן, משובח.
חשבתי על אבא, יום אחד הוא ישמח שאני קיימת.
יום אחד הוא ישמח שאני כאן, הוא יבין שבלעדיי הוא לא ימשיך.
אחרון המשפחה.
ואני הגבר, כמובן.
השם שלי, שלו.
רדפתי אחריו, כשהיא ישבה לו על הכתפיים. אולי לא רדפתי אחריו
כדי לתפוס אותו.
אולי גם אני רציתי לשבת לו על הכתפיים.
אבל זו תמיד הייתה היא.
וכשהוא כבר לא היה כאן, כבר לא רציתי לשבת על כתפיים של אף
אחד.
למעשה, כולם התיישבו על שלי.

מהצדדים שמעתי שזו בחירה שלי, מה להעמיס על עצמי ומה לא.
אבל אני לא חושבת שלצדדים פה יש זכות לדבר.

מישהו מדליק אור, ולי יש רק פתח קטן להריח את הנכנס, לבדוק מה
שלומי.
ריח חריף וכואב באף, אני לא זוכרת כמה זמן לא אכלתי, לא שתיתי,
לא ישנתי.
רק חשבתי, חשבתי איך.

חשבתי על אמא.
אמא.
חשבתי על זה. שחוץ מהעניין הזה בדיוק
הכל עצוב.
למדתי
שקבלה יכולה להיות מקרבת
אבל כשעוברים נושא.
אני יכולה לשנוא.
שנאה.
אמא. כל הכבוד לך, אמא.
הצלחת למצוא את הדרך. נקודת התורפה.

אבא?
מה?

לא משנה.


אמא?
מה?
די.
די.
די...


כשהשתחררתי, הרגשתי בחזית ברגים קטנים, וכואבים, לא נהניתי
מזה.
אפילו שפעם שמעתי מרחוק, שמאזוכיזם הוא נפוץ. זה גם קרוב אליי.
לא אני,
חלילה.
אין לי כוח סבל.
אני לא נהנית מכאב, אני לא כזו.
אבל אני ממשיכה בכל זאת,
כאילו נשארו חבלים לחתוך.

כאילו חסרת סדר
משוש חיי
כשמשוא חיי, או שמא משוא חייהם של הסובבים
הוא סדר.

שני צדדים
שני אנשים
באחד.

קושי,
הבנה.



הוא מצא גיל
לשנות אותי, והבושם החריף שלו הורג אותי.

כי אני רגישה באף, קיבלתי מאבא חוש ריש טוב, טוב מדי. זה
כואב.
ואני חושבת שזה עוקב.
כשמישהו מריח לא טוב, אני לא אוהבת אותו. וכשאני לא אוהבת
מישהו, הוא לא מריח טוב.


והנה, החיים יפים. אפילו שהריח פה הורג אותי. אורן. מריר
וכבד.
והאור מהחריץ כבה.

ואם הסתרתי, אני מצטערת.

ואילו היא, קרובה בגן.
קרובה בצלע.
קרובה בכל כדור.
קיבלה הכל
היא יודעת הכל
היא המשוב שלי. לכל דבר.
היא אחות נפשי.
אישה קלה, אילה.
מדהימה, אילה.
נפש, כשהחלקיק האלוהי בה, עצום. והוא מפסיק להיות חלקיק. אלא
חלק נכבד.

פתאום אני זוכרת
אני זוכרת איך לזוז
אני זוכרת לאיזה כיוון הולכת כל רגל
הן שבורות, אבל אני מנסה לקום
אם אני לא אתמרן מספיק, אני אתקע במוט הזה שתלוי למעלה.
אבל הצלעות שלי חרוכות, כאילו אחת בתוך השניה.

אם הסתרתי, אני מצטערת
כי הייתי חיית טרף.
כי חיפשתי דרך לחוץ.
ואני נוטפת, שוב אני מדממת מהאף.

ואז הוא, והיא. והיא והוא, והם והן. כולם. כולם חיות טרף. כולם
שבורים.
חלקם החלימו, חלקם, לא חלו מעולם, פשוט כי בחרו להסתיר, ולא
להצטער.

בסדר! אני מבטיחה לא להסתיר יותר!

הידיים שלי. כחולות. רדומות.
באחד המעילים היה אולר.
כשאחת תיפקדה
חרבתי את השניה
והאצבעות היו פזורות

אני נשבעת, אני לא אסתיר
לא אסתיר!
היא משוש חיי!!! לא אוכל להסתיר יותר.
היא!!! היא!!! היא... היא חיי.

אני מבטיחה!

והפתח הארוך מואר שוב
והצדדים נאלמו, כי חבטתי בהם בלי סוף.

היא שלי.
ואני שלה.

הן שלהן והן שלהן.

הם שלהם והם שלהם.

והידיים חוזרות מהתרדמת.

ומרגישות יד איתנה, מושכת החוצה.
ואז הועפתי לכיוון הדלתות.
הברגים היו, הבנתי, לידיות פתיחה.
וכל הקולבים נפלו עליי
וכך גם כל השמלות, ששנים לא לבשתי.

ישנתי הרבה זמן.

ועכשיו התעוררתי.
אני ערה.

בכל גיל, זו תהיה אותה עירנות.
אני ערה למצב,
ופקפוק יעליב את המצב.

אבל אני ערה.