יושב בסלון, השעה 2:20 בלילה, סיגריה מרלבורו מדיום בפה ובקבוק
בחרובקה כמעט גמור, בוהה בטלוויזיה בערוץ 10 ולא מבין מה קורה.
הרי העייפות הורגת מבפנים, שיכור לגמרי, נדמה שהעפעפיים קשורים
לכדור ברזל מרוב שהם נפולים, ולא הולך לישון. למה לא הולך
לישון? מה כ"כ חשוב עכשיו? מילא עושה משהו חשוב, אפשר להבין,
אבל לבהות בערוץ 10 עם סיגריה מרלבורו מדיום בפה זה לא לעשות
משהו, תסכימו איתי. מחליט שזהו, ממחר הכל יהיה שונה וכל החיים
ישתנו לטובה: עבודה, בחורה, כסף, שינה טובה, איכות חיים. אבל
בפנים זה ברור שזה לא יקרה, כי יש ערוץ 10.

האיש שרואה ערוץ 10 לא קם מהספה כבר כמעט שנתיים, ואין שום דבר
שיכול להזיז אותו משם, אבל שום דבר. מקסימום פיפי, פעם ביומיים
איזה קקי קטן, וזהו. יושב, שותה בקבוק בחרובקה ביום, בוהה במסך
ובטוח שאלה החיים. כולם אומרים לו "תצא החוצה, תשאף קצת אוויר,
תראה מה קורה בחוץ, או לפחות תעבור לערוץ 2!!!", אבל הוא בשלו:
רק לא ערוץ 2.

הוא לא יסלח ולא ישכח להם. מישהו אחר היה סולח, אבל לא הוא!
איך אפשר, הוא חוזר ושואל את עצמו, לחלק את המסך ל- 2 חלקים לא
שווים כשיש משחק של מכבי קרית-גת נגד חיפה? הובלנו 4-0! ומה,
פיגוע זה יותר חשוב? זה קורה כל יום, אבל 4-0 על חיפה לא קורה,
ובטח לא עם קרית-גת. והבני זונות האלה בטלעד החליטו לחלק את
המסך! איך אפשר לראות את המשחק ככה?

הוא זוכר את היום הזה כאילו זה היה אתמול, והעצבים עדיין
תוקפים אותו. הוא בדיוק הזמין כרטיסים לצ'ילה ופרו ועוד גר אצל
ההורים בקרית-גת, וכמו כולם ישב בסלון לראות את המשחק. כמו
כולם הוא התעצבן וכמו כולם גם הוא נתקף תיאוריות קונספירציה,
עד שהחליט שזו קנוניה נגד המזרחים. כבר אז הוא רצה לצאת
לרחובות ולצעוק "קיפוח! די לאפרטהייד! מוות לאשכנזים!", אבל אז
הוא נזכר ששני הסבים שלו בטח ישמעו על זה ויתחילו עוד פעם עם
סיפורי אושוויץ המשעממים שלהם והבקשות שיספר את זה לדור
שאחריו, שהחליט לשתוק. רק לא שואה!

מאותו ערב מקולל הוא נוקם בהם בנקמה הכי מתוקה: הוא לא רואה
אותם אפילו לשנייה, ולא רק זה אלא מסתכל נון סטופ רק במתחרים
שלהם, בערוץ 10. מתוכנית הבוקר של מרב מיכאלי (דווקא חיבב
אותה, תמיד רצה לזיין פמיניסטית) עד לאברי גלעד והבלונדה, את
אודטה הוא מעריץ (בכל זאת רומניה עם ציצים גדולים) והוא לא סלח
לשף הזה, שגב, שבגד בו ועבר לתוכנית בפריים טיים בערוץ 2.
כשמתחילה התוכנית "לונדון וקירשנבאום", הוא יודע שהגיע הזמן
לארוחת הערב, ומקלחת הוא עושה רק כשמתחיל הפרק של "המורדים"-
הילדה הכוסית ההיא גורמת לו לחשוב מחשבות לא חוקיות, וישר הוא
רץ להתקלח במים קרים, כדי שיעבור לו. כשמיקי חיימוביץ' הגיעה,
הוא התלבט אם לקבל אותה לסלון או לא, והחליט שאין ברירה:
במלחמה צריכים להתפשר, או משהו כזה. בקלישאות הוא אף פעם לא
היה טוב. הבחרובקה עושה לו טוב לכאבי בטן, בכל פעם שרואה אותה
על המסך.

אוכל רק טייק-אווי שנתיים, פאקט סיגריות ובקבוקי בחרובקה, שאבא
שלו מביא פעם בשבוע, וזהו. הבית די מסריח, אבל זה לא מפריע לו.
עוד עמנואל רוזן, קצת יובל כספין בשישי בערב (הוא נגעל
מהומואים, אבל כספין גורם לו להידבק למרקע, וזה די מפחיד
אותו), "אקזיט" גורמת לו לטעון ששמעון גרשון התחתן עם בובה
מתנפחת בלונדינית ומטומטמת, יעקב אילון נותן לו תחושה שגם לו
יש סיכוי להגיע למשהו בחיים והבחרובקה גורמת לו לאהוב את עצמו
יותר ויותר.

מחר, בדיוק בשעה 19:58, שתי דקות לפני שמיקי ויעקב יודיעו
רשמית שהערוץ סוגר את הבאסטה, האיש שרואה ערוץ 10 ימות. ההורים
יטענו שדחפו אותו מהחלון, אבל אף אחד לא ביקר אותו כבר ארבעה
ימים. לא שזה כזה נורא, הרבה אנשים ימותו בעולם מחר בשעה
19:58, ובכלל- אנשים מתים, זו עובדה די ידועה, והוא לא יוצא מן
הכלל. אבל בכל זאת, יש מין הרגשת פספוס כשמנסים לחדור אל מתחת
לשכבת האפידרמיס העבה שלו. יושב איש, רואה שנתיים טלוויזיה
בערוץ שכמעט אף אחד לא מכיר, בטוח שהוא משנה את העולם ולא מבין
שהוא תקוע, תקוע לגמרי. משוכנע שזו הדרך הנכונה, למרות שברור
שכדי להגיע לאנשהו הוא היה צריך לעשות משהו חוץ מלבהות
בטלוויזיה כל הזמן, לשתות בחרובקה, לעשות קקי מדי פעם ולחשוב
מחשבות מלוכלכות על ילדה לוליטה ארגנטינאית ואישה פמיניסטית
ישראלית. הוא היה צריך לעשות משהו אחר.

אולי לראות "גיא פינס" בערוץ 3.