יוסף נשכב על הרצפה, גופו העטוי בתחתוני בוקסר רפויים התקרר
לאיטו על רצפת הקרמיקה בביתו. שמש הצהריים נכנסה מבעד לתריסים
מחממת את חלקו התחתון של גופו. כרסו העצומה
התרוממה הרבה מעל לקצה אפו, מותירה צל גדול על פניו.

יוסף הרים את ראשו עד לכדי חצי המרחק בין סנטרו לבין חזו
והתמוטט על הרצפה בהתנשפויות עזות. "אחת", אמר בין שאיפה
לנשיפה, "אתה מתקדם מצויין, אל תפסיק", עודד את עצמו. יוסף
ניקה אגלי זיעה מעל פניו, מסיט אותם מתוך עיניו, לוקח שאיפות
עצומות בעודו מתכונן לכפיפת הבטן השנייה שלו.

"אז ככה זה, אה?" שמע קול מלפניו.
"מי... מי זה?" שאל עת שהסיט זיעה מעיניו, מנסה לראות מבעד
לצריבה.
"אל תשחק לי אותה עכשיו שאתה לא מזהה, כולכם אותו דבר, מנצלים
וזורקים"
"סתיו?"
"קוראים לי אביבית עכשיו, באמת נראה לך שחינניות כמוני מתאימה
לסתיו?"
"סליחה, סליחה, אביבית. מה קרה?"
"מה קרה? מה קרה? אני אגיד לך מה קרה, אתה מנסה להיפטר ממני!"
קולות בכי נשמעו מכיוונה של אביבית. יוסף קם, ליטף את כרסו
העצומה והתיישב בספתו, בשקע ישבנו המוכר כל כך. "די, די,
מתוקה, את יודעת שאני לא רוצה לפגוע בך"
"אתה חושב שאני לא מזהה את הסימנים?", בכתה אביבית, "אתה לא
חושב שאני זוכרת את הפעם הקודמת?"
"למה את מתכוונת?" היתמם יוסף, טופח על בטנו בעדינות.
"חגית"
יוסף נחנק לרגע משלוק הבירה, שלקח רגע קצר לפני כן. "חגית? מה
היה עם חגית?"
"תיכף תגיד לי שאתה לא זוכר את סלט המלפפונים"
"די, אביבית, אמרתי לך כבר, זה לא שינה כלום בשבילי"
"בשבילי כן"

השתיקה הופרה מפעם לפעם ע"י קולות גמיעת הבירה של יוסף.

"אז מי זאת הפעם?" שאלה אביבית. הבכי נעלם מקולה, נותר שם רק
זעם אצור.
"ריקי"
"זאת מהמכולת? זאת שאמרה לך לא לקנות את הבורקסים, כי זה יהרוג
אותך? ריקי הזאת?!"
יוסף השפיל מבטו ואז הרים אותו קלות כדי לחמוק מאביבית.
"כן"
"מה יש בה? למה אתה צריך אותה?!"
"סקס", עכשיו יוסף היה זה שמרוגז, "את יודעת כמה זמן לא היה לי
סקס? והכל בגללך!"
"זה לא בגללי, זה בגלל שאתה אף פעם לא יוצא להתחיל עם בחורות"
"ולמה את חושבת שזה קורה? בגללך" יוסף הנמיך מעט את קולו.
"היא גורמת לי להרגיש טוב, היא גורמת לי לחשוב שמישהי באמת
מסוגלת לאהוב מישהו גועלי כמוני, אז אני מנסה להיראות קצת טוב
בשבילה"
"ואני לא גורמת לך להרגיש טוב?"
"את גורמת לי להרגיש שמן"
"אתה באמת שמן"
"אבל את מזכירה לי את זה כל הזמן"

ושוב שתיקה. יוסף הרגיש שהוא קצת פגע באביבית, אז הוא פתח עוד
פחית בירה וגמע את כולה בשלוש לגימות מהירות. לאחר מכן לקח
קוביית שוקולד והתענג על טעמה לרגעים מספר, לפני שבלע אותה.

"אז מה עכשיו?" שאלה אביבית בקול חלש.
"אני לא יודע. אני מאוד אוהב אותך, אבל אני רוצה גם אותה"
"ולמה שלא נהיה שלושתינו יחד?"
"את יודעת שזה לא יעבוד. היא כבר רשמה אותי למכון במדרחוב"
יוסף ידע שעשה טעות, עוד לפני שסיים את המשפט.
"מכון? היא רשמה אותך למכון? אז ככה זה, זהו? אחרי שנים שאנחנו
יחד, ככה?"
"אני מצטער" אמר יוסף ולגם לגימה מפחית חדשה, כפיצוי.
"חכה חכה, אתה עוד תתגעגע אליי, אני מבטיחה לך. אתה לא יודע
כמה שאתה צריך אותי"

אביבית קמה ממקומה ויצאה מהדלת, טורקת אותה מאחוריה ונעלמה ללא
מילה נוספת. יוסף ישב המום לכמה רגעים. אביבית מעולם לא קמה
והלכה. נכון, היא דיברה, שלא כמו האחרות של החברים שלו, אבל זה
כבר היה משהו אחר. יוסף משך בכתפיו וקם ממקומו בקלילות. יוסף
זרק על עצמו את הגופיה הלבנה המסמורטטת שלו ושם לב בסיפוק, כי
היא מאוד רפויה עליו. לאחר שחזר מהמטבח עם פחית חדשה של בירה,
התיישב מול מסך הטלוויזיה בסיפוק, הרים את שתי רגליו ונשען
לאחור.

יוסף הניח את פחית הבירה במקומה הרגיל, בקצה בטנו, בפסגה של
כרסו. הפחית נפלה על בטנו השטוחה עתה של יוסף, התגלגלה על
השטיח ונשפכה. כלבי השכונה התעוררו למשמע זעקותיו של יוסף,
כשהבין את כוונתה של אביבית במשפט הפרידה שלה.