וביום ד' שעבר פגשתי אותה, תמירה ויפה כפי שזכרתיה מלפני כ25
שנה, הגם ששיבה קלה כבר זרקה בשערה, וניתן היה לראות ששערה
צבוע. ישבנו בבית הקפה הסמוך לחנות הספרים הגדולה שבלב
רמת-אביב. תמיד נמנתה על היפות, אך לא על המקובלות. הבנים
בכיתתי לא אהבו אותה, אפשר שלא סבלו אותה בשל היותה בוגרת
נפשית מהם. שתינו נמנינו על הקטגוריה המביכה של "פרחי הקיר",
אותן בנו  שכמעט מעולם לא הוזמנו לרקוד, ואשר לעיתים רחוקות
נמצא ה"גואל התורן", שטרח להזמינן... וזכרתי כיצד אז במסיבת
החנוכה הנשכחת  ההיא בכיתה ח', הושפלנו (תרתי בעיני אחרי איתן,
הבלונדיני היפה של הכיתה, שתמיד נהג להזמין אותי, אך הסתבר
שהוא נעדר מן המסיבה) ואיש לא התייחס אלינו, וזאת לעיניה של
מחנכת כיתתנו. היא בשל התנהגותה, ואני בשל ממדי גופי, שאליהם
צורפו משקפיי הגדולות והמכוערות, ששיוו לי תדמית של "יורמית"
דוחה, שאסור להתקרב אליה.

"אז למה היא שנאה אותי כל כך", היא שאלה, "מה עשיתי?". חייכתי,
"את באמת רוצה לדון בעניין? הרי זה עלול להכאיב לך". "לא", היא
התעקשה, "אני רוצה לדעת, ואת הרי זוכרת הכל..."
שתיהן הגיעו אלינו בכיתה ג'. זכרתי את היום הראשון, אנו  כל
תלמידי הכיתה ממתינים לבואה של מורה חדשה, שמועות מתהלכות
שהנה צעירה בשנים, וזאת לאחר שנתיים קשות עם מורה ניצולת שואה,
שנהגה להשתמש בעונשים גופניים.  

המורה החדשה נכנסה לכיתה. נראתה בשנות ה-30 לחייה, לבושת בשמלת
קיץ קלה צהובה וחסרת שרוולים, מעוטרת בפרחים בצבע ירוק ואדום.
הרכיבה משקפיים בעלות מסגרת קטנה, אך עדשות  כבדות... היא פנתה
אלינו בחיוך והציגה את שמה: רות חנקין. ילידת כפר סבא. כעבור
מספר ימים למדנו כי היא אמנם שונה מאד ממורתינו הקודמת,
דינאמית ותוססת אך גם תקיפה, ולפעמים  מרושעת. לא הייתה מן
הקלות, כאשר צעקות, העלבות ועונשי העתקה היוו חלק מלחם חוקה.
אותי היא דווקא אהבה, על אף שהרחיקה אותי מן הכיתה כשלושה
שבועות לאחר פתיחת שנת הלימודים בעוון  פטפוט, אך עיקר
ההתנכלות שלה כוונה כלפי רינת אהרונוביץ', החברה שמתוארת לעיל.


אין לדעת מדוע בחרה להתנכל דווקא אליה, אולי ילדה זאת או אחרת
התלוננה עליה, אבל בכל הקשור לענייני משמעת, היו לה מתחרים:
בכיתתי למדו מספר בנים כגון גידי, מושיק והראל, שהשתוללו
והפריעו כל הזמן, וכמובן בני הילד הממושקף והרגיש, שהיא ירדה
לחייו כל הזמן, ונראה לי שנהנתה  לראותו בוכה...

בכיתה ה' הוחמר המצב, כאשר מדי שיעור רות צעקה על רינת ופגעה
בה, ולשיא הגיעה כאשר דרשה ממנה לכתוב חמישים פעם את המילה
"לבריאות", לאחר שהילדה אמרה זאת פעמיים לחברתה. רינת הפסיקה
את רצף זכרונותיי, "את זוכרת אז, לפני כיתה ח'... סיפרת לנו
שראית אותה בבריכה, במצב מסויים...". חייכתי. אכן, זה היה
בחופש הגדול ההוא, שלפני כיתה ח'. רות כבר לא לימדה את כיתתי,
אך פגשתי אותה תכופות במועדון הספורט, שבו היו מנויות שתי
המשפחות שלנו... היה זה מעט מביך כאשר אישה, שאך אמש לימדה
אותי ושימשה כבעלת סמכות, שוחה לידי בבגד ים, תוך שהיא בוחנת
בקפידה את לבושי ואת אופן שחייתי. באחת השבתות נכנסתי
למלתחהלשטוף את ידי, וראיתי אותה  (רות) יוצאת  מן המקלחת
עירומה כביום הוולדה. כשהבחינה בי, קראה בשמחה "מה נשמע,
חמודה? גמרת?", אך אני נמלטתי החוצה די מבוהלת...

כעבור מספר ימים הסגרתי את "סודי" למספר ילדים, ומובן שזה דלף
מיידית לכל תלמידי הכיתה. הראל העיר בציניות "אם היא תיכנס
לכאן, אני בורח. תגידי, איך נראה הגוף שלה?". גם חיימק'ה, הנער
הנמוך אך ה"חרמן" (כך כינינו  את הנערים, שגילו פעלתנות יתר
בזמן הריקודים) אמר ש"אולי כדאי  להזמין אותה ככה לכיתה...".
רינת אמרה, "אני חושבת שגם אני ראיתי אותה במצב די קרוב
לזה..." נדהמתי. "מתי זה היה? האם זה קשור לאירוע 'שיעור
שמש'?". היא הנהנה.

שיעור שמש -  יום נעים של אמצע החורף, קיימנו  שיעור  מחוץ
לכתה סמוך לגינת בית הספר. רינת התווכחה עם הילה חברתה ושכנתה,
ורות  הורתה לה לעזוב את המקום ולעלות לכיתה. רינת סירבה
(בטענה שאיננה אשמה) והחל קרב צעקות. הפרשה נמשכה למחרת והגיעה
לשיא כאשר הילדה צעקה כלפי רות, "הלוואי ויכנסו לך קוצים
לפה!". אפילו אנחנו הוכינו בהלם, וידענו שימיה בכיתה שלנו
ספורים, אבל כעבור מספר ימים התרחש "המקרה".

"היא נכנסה איתי לחדר וצעקה עלי..." שחזרה רינת (אוסי חברתי,
ששהתה בסביבה, דיווחה לי על צעקות נוראיות) והביטה בי בעיניים
מזרות אימה, "...ואז חשתי חבטה הנוחתת על ישבני". נדהמתי. "ומה
עשית?" שאלתי. "אה, כלום. בעצם, קצת בכיתי, ואמרתי לה שאני לא
אוהבת אותה". "ומה אז?" הקשיתי. "פתאום ראיתי שהיא אוחזת
במכנסיה, והתחילה לפתוח את הרוכסן".  התאבנתי (אפשר שזה קרה
בדמיונה, שכן קשה היה לי להאמין שגם בשנאתה הגדולה כלפיה תהיה
רות מסוגלת למעשה מגונה וחמור מעין זה). רינת המשיכה, "התחלתי
לצעוק והתחננתי 'לא, אל תעשי לי את זה, אני  אהיה  בסדר', ואז
היא (רות) התעשתה, העלתה את מכנסיה, ליטפה אותי ואמרה 'אל
תפחדי, תשכחי את הכל', ויצאנו החוצה".

בתחילת השנה שאחריה הועברה רינת לכיתה מקבילה, וחזרה אלינו רק
לאחר עזיבתה של רות...
שמחתי שהצליחה להתגבר על האירוע הנורא (אך מי  יודע אלו משקעים
נותרו לה...) ולבנות את חייה. ידעתי שנישאה ובעלה עורך דין
בכיר. היא מתגוררת ביישוב הווילות הסמוך לבאר שבע, ילדה ארבעה
ילדים ובכורה גיא כבר משרת בצבא ביחידה מובחרת... "בדקתי היטב
את המורות שלהם, ולו היה רק  נדמה לי שתכונותיהן דומות לשלה-
הייתי דורשת שיפוטרו".

ומה עוד יכולתי לאמר לה. נקמה? טיפשי וילדותי. להגיש תלונה
במשטרה? המקרה התיישן זה מכבר, ובכלל הם עלולים לראות בכל
העניין דמיון מפוקפק שלה ותו לא..
סוף דבר - לפני  מספר ימים פגשתי את דני, חברנו לכיתה, ואת איה
אשתו, שעברו לאחרונה לרמת  השרון. שוחחנו אודות החבר'ה מהכיתה,
ואז מטבע הדברים הגענו לדבר בקשר אליה (רות...).
"את יודעת", אמר דני, "היא שכנה שלנו עכשיו, באותו בניין".
"באמת?" שאלתי, עכשיו הופתעתי ממש, "ואיך היא כשכנה?". דני
גיחך, "בערך כפי שהייתה כמורה, אנטיפתית וסנובית..."
אשתו העירה, "היא הסתבכה קצת עם המשטרה".

דני הושיט לי גליון של ה"מקומון" המקומי, ושם  דווח: "מורה
לשעבר, רות חנקין, גרושה + 3, החרימה אמש כדורסל, שהתגלגל אל
חצרה. הכדור שייך לנער שהתגורר בסביבתה. הנער התווכח איתה,
קילל אותה וניסה להוציא את הכדור בכח מידיה. בתגובה היא סטרה
בחוזקה על לחייו. הנער והוריו התלוננו במשטרה, והיא עוכבה
לחקירה. ייתכן ותואשם בתקיפה".
ונותר לי רק לספר על החדשות לרינת... וחשבתי על כך שטחנות הצדק
טוחנות לאט, אמנם, אבל בטוח.