פעם אחת הוא נסע באוטובוס. למה אף פעם לא התפנצ'ר לו האוטובוס?
הכסאות המגעילים האלה, שכל הדוסים והערבים בעולם מפליצים
עליהם, בטח גם הקיאו עליהם איזה עשר פעמים. אבל כשעומדים
חייבים להחזיק באיזה עמוד, שכל הידיים המיוזעות של הפועלים
הרומנים וסוטי המין נוגעות בהם. עדיף כבר ללכת ברגל.

אין דבר שלא נגעו בו, אין דבר שלא לכלכו אותו. יש לו מזוודה.
היא ריקה. הוא אוהב ללכת עם מזוודות, נותן לו הרגשה שהוא רק
תייר, שהוא לא נולד פה עם כל הערסים האלה. האוטובוס עצר, הוא
ירד, התיישב על ספסל, מחכה. השמש הסריחה מחום והמדרכות התחננו
שמישהו ישתין עליהן. הוא הציץ בשעון, בדיוק בזמן, עוד שלוש
שניות. הוא הגיע, הוא היה לבוש בחליפה אפורה, בלי מזוודה. גם
הוא לבש חליפה, אבל לו הייתה מזוודה.

הוא התיישב לידו, מניח את הידיים על הברכיים. הוא הסתכל עליו,
משועשע. גם הוא החזיר מבט, לא מבין מה מצחיק. הוא הוציא בשלווה
את האקדח מהכיס, וירה לו בראש, צוחק עליו על שהגיע בזמן. אבל
הוא פשוט שכב, מת, והוא פשוט קם והלך. מזוודה נותרה מיותמת על
ספסל, מהרהרת באוטובוסים ומריחה כמו עור. גם היא חשה משועשעת
בלעדיו. הוא ממילא לא היה שם בה כלום.