בס"ד, יום ראשון ט"ז אב תשס"א.

גיל שמונה עשרה יועד על פי חז"לינו לחופה. אבל צה"ל, כתמיד,
יודע יותר טוב מכ-ו-ל-ם מה טוב לכולם וממהר להעניק לחתנים
הפוטנציאלים דחייה זמנית מהגורל הנורא. כך קרה שבהגיעם לגיל
המופלג של שמונה עשרה שנים, מתבקשים בחורינו המצוינים להתייצב
בלשכת הגיוס הקרובה למקום מגוריהם (אם כי הכל יחסי בחיים) כדי
לשרת את העם והמולדת (או מה שנותר מהם). עמוסי אידיאלים
יד-שניה ועצות של הרגע האחרון מאימא הם מגיעים לאותו מקום אפל
ושחור משחור, וזאת רק כדי לגלות שהשד לא נורא כל כך... הוא
פשוט מגיע בצורה של סמל פז"מניק.

נשיקה לחברה, תמונה עם הסבתא, נפנוף מסורתי ואחרון להורים -
והופ, כבר הם על האוטובוס בדרכם להציל את העולם כשלא ממש ברור
מי יציל את העולם מפניהם.
"קרבי זה הכי אחי" הם ממלמלים לעצמם, ספק מתוך עודף מוטיבציה
ספק מתוך ניסיון כושל לשכנוע עצמי. "טוב למות בעד ארצינו!" הם
צועקים בגרון ניחר ומקללים ברוסית את הועדה הרפואית שהביאתם עד
הלום. כמובן שלחבר'ה הם לא יספרו דבר על משאלתם הכמוסה להתרווח
במשרדי הממר"ם ולפנות שדות מוקשים עם העכבר בלבד. בין החבר'ה
הם ישוו כלי נשק ויבדקו "של מי ארוך יותר". בין החבר'ה יתגלה
באופן מפתיע שהצבא הוא אכן פיקניק. האוכל לא משהו, אבל עדיין
פיקניק.

היחידה שתאלץ לשמוע את האמת, כל האמת, ורק את האמת בנוגע
ליחידה - היא החברה הנאמנה. החברה, שעד עתה מתוקף תפקידה
כמחזרת פוטנציאלית מן המניין הייתה צריכה לשתוק ולהראות יפה,
מקבלת העלאה בדרגה. מעכשיו היא על תקן בת זוג נוכחית, מעודדת
רוחנית, פסיכולוגית לעת צרה ופסיכיאטרית בלית ברירה. אין
גימ"לים, אין בי"תים, אין שישי-שבת, ואין רגילות. משרה מלאה
לחלוטין, על בסיס של שירות קבע. מתוקף תפקידה, החברה מתבקשת
לספר מה עבר עליה באותו יום רק כדי שהחבר עמוס הגעגועים יוכל
להקשיב לקול הפעמונים שלה (למרות שמרוב דיבורים הקול שלה מתקרב
יותר לצליל פעמוני כנסייה שחוקים) ובאותה נשימה היא מתבקשת
לשמור על דממת אלחוט ולתת לחבר עמוס הסיפורים הזדמנות לספר עד
כמה הוא אומלל, עצוב, ומתגעגע לקול הפעמונים שלה. הדבר מתבצע
עם אפשרות של תגובות ספונטניות מן הקהל, בסגנון: "אה -הא",
ו"אוי...מסכן...!" לעת מצוא.

אנחנו מצויים בעידן פמיניסטי. מובן מאליו שמותר ואף ראוי
שלחברה יהיו חיים כלשהם שאינם כוללים את החייל הפרטי שלה - שאם
לא כן, על מה בדיוק תספר לו בקולה הצלול והפעמוני? יחד עם זאת
מתבקשת האזרחית לשמור על פרופיל נמוך (רק לא 97) ולהתרחק
מהאויב המסוכן מכל: כיף. המכ"ם של החבר מדויק להפליא ויתריע
במהירות על כל קיום כיף המתקיים בלעדיו. והיה באם המילה "כיף"
מצטרפת בקרבה של כשלושה משפטים למילה "ידיד" ו/או חס וחלילה
למילה המוקצה מחמת המיאוס "ג'ובניק" - החייל עלול לא לשלוט
בעצמו ולהפוך לעוד יותר אומלל עצוב ומתגעגע במינון גבוה שעלול
לגרום נזקים לבריאות.

ברוח הפמיניזם החברה אף רשאית לבלות את זמנה בעיסוקים נשיים
בעליל. החבר לא יכפה עליה את מעוז הגבריות שנכפה עליו ויתיר לה
לבצע קניות. החבר הנדיב מאפשר לה לבצע גם קניות לצורך אישי
ולאו דווקא קניות הקשורות ישירות אליו (למרות שצ'ופרים הופכים
אותו לפחות אומלל עצוב ומתגעגע ובאותה הזדמנות מקלים על חייה
של בת הזוג).
החברה הנאמנה (וחסר לה אם לא) קבלה אל"ף מיוחד להכין את עצמה
נפשית ורוחנית, אך בעיקר פיזית לאירוע שאליו היא אמורה לצפות
בכיליון עיניים במהלך השבועות הבודדים שהיו מנת חלקה - החופשה.
כאמור, החברה היא בעלת חיים משל עצמה, אך הללו מתאדים ברגע
שהחבר יוצא הביתה. מיחושים, עיטושים ושאר כאבים נשיים מודחקים
עד לסיום הרגילה. כל עיסוק, מבחן, אירוע משפחתי כזה או אחר -
כולם נדחים מפאת כבודו של כבודו. החיים הרגילים עוברים
ל-"ממתינה" עד זמן ההתייצבות של החבר בחזרה בבסיס.

ואם בבסיס עסקינן, אין מקום שהוא רחוק מדיי או נידח מדי עבור
החברה. לא אש, לא מים, ולא חמישים אוטובוסים-שעוברים-פעם-ביום
יעמדו בפני כוחה של האהבה! מעבר לנוכחות האלחוטית החברה מתבקשת
ליצור קשר עם האויב/אוהב ולהפגין נוכחות פיזית בבסיס מדי פעם
בפעם. ובמלחמה כמו במלחמה - אין דבר כזה שאין דבר כזה. כל
הדרכים כשרות וכל האמצעים תקפים בדרך אליו: טרמפים מאיימים,
שהייה במקומות מפוקפקים, סכסוך עם ההורים, סאגות משפחתיות,
טרגדיות יווניות - הכל שווה כדי להעלות את המוראל לחיילינו
שבשטח.
ככלל, המוראל של החייל המצוי עלול להיות קטלני. המוראל זהה
במבנה למדד הדאו ג'ונס - שניהם עלולים לרדת בדיוק באותה מהירות
שבה עלו, או כמאמר הפילוסופים הדגולים: "כל מה שעולה חייב
לרדת". השאלה היא לא האם המוראל ירד, אלא מתי. על החברה לנקוט
במשנה זהירות בבואה ליצור מגע עם החייל המתלמד. שאלות
מתעניינות מסגנון ה: "איך עבר עלייך היום?" מקורן אולי בטוב,
אבל סופן הוודאי הוא רע. סיפורים קלילים על סרט, יציאה או כל
רמיזה קלה לחיים נורמלים עלולים להוציא את החייל מדעתו.

ברת המזל מתבקשת להבין שאם לחבר שלה יש שעה אחת פנויה ביום
והוא מקדיש לה שלוש דקות תמימות - הרי שמדובר בחמישה אחוזים
שלמים מכלל הזמן הפנוי שלו! החבר הוא יצור נדיב מאין כמוהו -
הוא לא מבקש הכרת תודה ולא עושה זאת למען טובות הנאה כלשהן
(למרות שהוא לא יתנגד לכמה כאלה ביציאה הקרובה) - הוא רק רוצה
שהחברה שלו תעריך את מה שהוא עושה בשבילה ושתהייה שם בשבילו
כשהוא עושה את זה; הרי היא יודעת שהוא אמור להתקשר אז מה זאת
אומרת "המנוי אינו זמין?" לאן היא הלכה? עם מי היא מסתובבת?
ואיך היא בכלל מעזה לבלות כשהוא סובל בשירות המדינה ובכל זאת
הוא מוצא את הזמן היקר להתקשר אליה, הא?!

כשלבסוף מתבצע תיאום שעונים כלשהו והחבר והחברה מצליחים לדבר,
החברה מתבקשת להתעלות מעל הפרטים הקטנוניים שאליהם היא נוהגת
להיתפס (אין קליטה / שיחות שמנהל החבר סימולטנית איתה ועם עוד
20 איש מהמחלקה / שעות לילה רנדומאליות שבהן מתקיימות שיחות
הועידה הללו, ועוד) ולהתנחמד אליו.
לא משנה כרגע שגם היא אומללה, עצובה, ומתגעגעת (אם היא אומללה,
עצובה, ומתגעגעת איפה היא הייתה בדיוק לפני - כשהוא התקשר,
מופקרת?!), לא משנה שיש לה מחר מבחן שמהווה 50 אחוזים מהציון
הסופי שלה (הוא הרי מקדיש לה 5 אחוזים שלמים, לא?) ולא רלוונטי
שהיא עוד כועסת עליו מהוויכוח האחרון - זו ההזדמנות היחידה שלו
היום לקבל קצת חום וניחומים ( - לאימא הוא לא יתקשר מאוחר כל
כך , הוא עוד עלול להעיר אותה) וזה תפקידה להעניק לו אותם.
דמעות מהוות רקע נחמד מאוד לשיחה, אבל אין לו זמן לזה, אין לו
גם זמן לוויכוחים או אנטיפטיות מצידה, עוד מעט יש לו מסדר, אז
תגיעי כבר לקטע של הרחמים, גברת! שלושים שניות - זוז!