אני מניחה שלאהוב אותך, לא אהבתי מהתחלה.
את הרי יודעת כמה אני שונאת אנשים פסימיים.
אבל נקשרתי, אלייך. כן, נקשרתי אלייך.
לשיחות איתך, לחיבוקים, בעיקר התרגלתי לנוכחות שלך.
אחרי מספר חודשים של היכרות זה התחיל להפריע, הייאוש הבלתי
פוסק, העצבות התמידית, המחשבות האובדניות, הבכי ובעיקר מצב
הרוח הסוחף... כי אחרי הכל, נקשרתי אלייך.
כל כך השתדלתי להיות שם בשבילך, הרגשתי אחריות כלפייך, כל כך
פחדתי שתעשי לעצמך משהו, שתתייאשי, שתתאכזבי פתאום...
אז הייתי שם, הקשבתי, ניסיתי להבין גם את הדיאלוגים הכי לא
הגיוניים שניהלנו. הרגשתי שאני מאבדת את שמחת החיים שלי, את
האופטימיות, התקווה. אך נותרתי קרובה, משתדלת בשבילך, אחרי הכל
אוהבת אותך. מנסה להבין.
אותם ימים שאלתי את עצמי שאלות רבות. אני אוהבת אותו? בין
היתר... אהבתי את הזוגיות, איתו הרי היו רק מלחמות. סיף הוא
קרא לזה.
סיימתי את זה. ידיד שלך הוא היה... כמה כעסת בתוכך אבל הדחקת,
עדיין... מצאתי את עצמי במערכת חדשה, מאושרת, מאוהבת. הפעם
באמת. ואת... איך יכולתי לדעת שאת מאוהבת בו. ועכשיו כבר הדחקת
בשנית. שניהם כבר לא חברים, בגללי. כך אמרת. כמה ניסיתי לחשוב
שבאמת, אין לזה קשר אליי. אבל העלית לשידור את הסיוט הכי גדול
שלי. האשמת אותי! צעקת עליי! השפלת אותי! ישבתי מול המחשב
קוראת את המילים שאת כותבת לי, ומרגישה איך הדמעות זולגות
מעצמן. כמה הכאבת לי יקירה, כמו שמעולם לא כאב לי. הייתי
מעדיפה שתתקעי בי סכין, אני נשבעת. התחננתי שתפסיקי ואת רק
צברת תאוצה. ישובה על המיטה שאלתי את עצמי למה מגיע לי העלבון
הזה לעזאזל?! כאילו שבחרתי שכך יתנהלו הדברים. "את הרחקת את
שני החברים הכי טובים שלי" כך היא אמרה ואני... נותרתי בלי
מילים. "סובבת להם את המוח". "הם שכחו שאפרת קיימת, והכל
בגללך". שכבתי מקופלת במיטה והתחלתי לבכות. אולי באמת, זו
אשמתי?... הרי מעולם לא רציתי שהם יתרחקו ממנה. ואני, התקשרתי
בכל שבוע, באתי לבקר. והיא, היא מזמן כבר אינה מחזירה טלפונים.
לפני שבוע היא ביקשה סליחה. אני נותרתי עם הכבוד שלי (מרוסק
לאלפי חתיכות קטנות, קרוע ומבותר על הריצפה) היא באה לפה,
וכאילו כלום. אני אמורה לסלוח לה? להבליג שוב? אני לא יכולה
לשכוח עד כמה אכזרית היא הייתה אליי, וכל כך כואב לי. הלוואי
שיכולתי לסלוח ולהמשיך הלאה. אבל, אבל זה פשוט כואב מדי. אני
מקווה שהזמן ירפא את הפצע שהיא השאירה בי ויהיה בי הכוח לסלוח
לה.