השעה 8:00 בבוקר, היא קמה משינה. כבר הרבה שנים היא היתה
רדומה, שהויה בשינה ארוכה ללא חלומות ופנטזיות ורודות, שינה
שכולה בריחה מהבלתי נמנע. היא פותחת את החלון ומאפשרת לקרני
שמש ראשונות של בוקר לחדור אליה מבעד לחלון חדרה אל עיניה
הכבויות, אל תוך עורה, אל שערה. היא נעמדת מול הראי ומתארגנת
לקראת יומה, חושבת ומהרהרת לעצמה היא פוסעת הלוך ושוב ולפתע
נעצרת אל מול המראה. היום צפוי לה יום אחר, היא חושבת, היום
המרגש לו חיכתה במהלך כל התקופה מאז השתקמה. היא מתבוננת בעצמה
אל מול המראה ומולה ניבטת דמות בעלת עיניים עצובות, לחיים רזות
ופנים חיוורות ומצומקות, דמות בלתי מזוהה. כך לא זכרה את עצמה.


היא הולכת לעבר הדלת ויוצאת מפתח ביתה. בעודה יוצאת מפתח הדלת
היא חשה בהבזק אור של קרני שמש אשר מסנוורות את עיניה. הרבה
זמן עבר מאז שראתה אור, האור שמסנוור חזק את עיניה גורם לה
להזיל דמעה בודדה. היא מתחילה ללכת ברחובות, מביטה לצדדים,
מסתובבת שעות וללא כל מטרה. פתאום היא נעצרת ומתיישבת על ספסל
ישן שבפינה. מסביבה המון של אנשים ורעש, אך היא בשלה, מתבוננת
בשקט בציפורים אשר מלקטות את הפירורים מן הרצפה, מכונסת בתוך
עצמה, בעולם פנימי משלה.

לפתע היא חשה בשלווה מוזרה ומחייכת קלות לעצמה. היא נאנחת
ומרכינה ראשה לאחור, נינוחה היא מניחה את ראשה על הספסל
ומביטה. הזמן חולף, אנשים באים והולכים, עוברים ושבים, אך היא
בשלה, בוהה ומתבוננת בתוך החלל הפתוח, אותו כבר שנים לא חוותה.
הציפורים מתעופפות והיא קמה ממקומה, חוששת במקצת היא פוסעת
לעבר דרך חדשה, מסביבה ציוצי ציפורים אשר חגות במעגלים וגורמות
לה להרגיש בטוחה ומוגנת מכלל סכנה. השמש אשר קורנת מסנוורת את
עיניה קלות וגורמת לה לחייך, היא מפזרת את שערה ומאפשרת לו
להתנופף ברוח הקרירה, אדם לעצמה.

שוקקת חיים ומאושרת היא פונה לה אל עבר השביל שליד הסמטה, היא
עוקפת את הסמטה ואז נעצרת, מתבוננת אל האופק הנרחב אל מול
עיניה, כה שקט הוא ורגוע אך עם זאת מלא חיים והזדמנויות, ללא
גבולות. היא מתחילה לרוץ במהרה, היא רצה מהר וכל כוחה, השער
מתנופף, השמש קורנת, הרוח הקרירה נושבת על עורפה ופתאום היא
מבינה ומחייכת לעצמה, כי היום לראשונה חשה חופשיה. מפחדת מן
החופש המוחלט ומבולבלת היא אך שלווה, היום לראשונה זה שנים מאז
השתקמה. הרבה זמן עבר מאז השתחררה מהבית המבודד שבקצה הרחוב,
הבית החשוך שבסוף הסמטה, בית בו מתגוררת קבוצה מצומצמת של
אנשים, אנשים שונים ומיוחדים, אנשים אשר חולים במחלה קשה, מחלה
אשר מונעת מהם עם המציאות להשלים, הבית של המשוגעים.

גם היא כמו כולם חיה לה שנים בבית הזה, אבל היא חלתה במחלה קצת
שונה, בתוך בועה, בעולם מעוות שבנתה לעצמה, עולם של הקאות
וסחרחורות, רזון וחשכה, חתכים באצבעות ועיניים כבויות. עולם
שהיה אמור להיות מושלם וזוהר וצבוע באופטימיות ורודה, כמו של
הדוגמניות, אך התגלה כאפל ומדכא, עולם הבולמיות.

היום, לראשונה מאז השתקמה מהבית האפל שבקצה הסמטה, היום היא
חוותה את החיים לטובה, היום היא חייכה ולבה התמלא תקווה, היום
היא היתה מאושרת אי-שם במעמקי התת-מודע. אבל אז היא התעוררה.