תמיד אחרי ביה"ס, אחרי שהם היו גומרים לפגוע בי, הייתי רץ לנחל
במורד של הרחוב. הדרך לשם ארכה כחמש דקות, והייתי עושה אותה
בריצה, מתנשף ומתנשף. הייתי יושב שם, עם כל הבגדים השחורים,
הצמידים, הניטים ושיער הראסטות הפרוע שלי, וזורק אבנים לנחל
וחושב.
לפעמים, כשהייתי שותת דם, הייתי אפילו פושט את הבגדים ונכנס
לנחל, להירגע.
יום אחד הם פגעו בי במיוחד. נכנסתי לכיתה ואחד מהם דחף אותי
ושאל: "יש'ך 20 שקל לתת לי?! חתיכת כלב!", ולי לא היה, העדפתי
לבעוט בו וזה מה שעשיתי. בהפסקה ישבתי ועישנתי והם באו, הם
ואיתם כל הקללות, המכות, העלבונות. חוויתי את אותו הכאב החד כל
יום. כל יום, בגלל שאני לא
הם. בגלל שאני לא אף אחד... אני שונה, אני אוהב את זה.
לא יכולתי לסבול יותר, הדמעות לא הפסיקו לזרום, וכל פני נשטפו
דם ודמעות. רצתי... מהר ככל שרגליי נשאו אותי, פרצתי את שער
ביה"ס וירדתי לנחל.
ישבתי שם, לבד לבד, אני והדמעות והכאב.
ולא יכולתי יותר. רק כאן, בנחל שלי, הרגשתי בטוח, ללא ספק.
נכנסתי לנחל, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי.
מאז... לא ראיתי אף אחד יותר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.