כשהייתי ילד קטן, רבתי הרבה פעמים עם אבא שלי מדי פעם, בגלל זה
לא היה לי כוח ללכת להתפלל. אבא תמיד אמר: "אלוהים הוא לא חלק
בריב הזה. אתה לא פוגע בי, כשאתה לא מתפלל". טוב, אז עכשיו אבא
הוא לא חלק מהריב. עכשיו זה רק ביני ובינך, הבנת???
זהו, עברו 11 חודשים מאז שהוא מת, ואם עד עכשיו לא להתפלל פגע
בו- אז עכשיו זה פוגע בך ורק בך... וקצת בי.

טוב, עברו כמה חודשים מאז ההפסקה האחרונה, ותשמע, אני חייב
להודות- ללכת איתך מכות זה ממש קשה, לא כאילו אתה פוגע ופוגע
בי ואני סתם משלח אגרופים אליך בלי לדעת אם זה משפיע או לא.
אבל אתה יצרת אותי אותי כל כך גאה (במובן השובינסטי וההו הו
כמה פרימיטיבי שלכן פמיניסטיות צבועות, אבל אני אגיע לזה
בהזדמנות אחרת, בהנחה שמישהו יקרא את השטויות שאני כותב), שאני
לא מוכן להודות שאפילו אתה יכול לשבור אותי.
טוב, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר...

די, נו, לא מספיק לך? עכשיו באמת עברת את הגבול. לא מספיק שכל
מה שאני עושה נכשל בצורה מיסתורית או שמא מיסטית, עכשיו גם
רגשות אשמה.
פתאום זה נראה כאילו אני מתחיל להצליח ופתאום הכול טוב, אבל
מתי, אהה, מתי??? אני רק מתחבר לצד המלאנכולי שלי ונהנה קצת
מכל הדיכאון הזה, ופתאום הכל נראה ורוד. מה, אני אמור לקנות את
זה בתור צירוף מקרים, שעד שאני נהנה וסובל, הכל פתאום הולך לי?
איך אני אמור להיות אמן מוסיקאי ככה?
לא פשוט, אי אפשר לעבוד איתך.

רק רגע, למה אנחנו רבים???

טוב, אהה, אני עושה PAGE UP לרגע, מברר ותכף חוזר אליך עם כעס
מחודש.