והנה אני, לבדי, בדממה עומדת ומולי הרים של חול, עומדת ורואה
כלום.
הולכת ללא כיוון לשום מקום ועדיין יודעת את הדרך.
הגעתי, אני עוצרת, מתבוננת סביבי וממתינה.
וזה מגיע, אני יושבת. חיכיתי לזה? איך ידעתי שזה יגיע?
זה סחף אותי איתו כמו בנשיקה לוהטת או סערה, נגררתי אחריו כמו
מכושפת.
פתאום זה נעצר, הגענו לנוף הכי יפה בעולם, לעולם המושלם, הכל
ירוק וכחול מסביבי, עם מפל מים ענקי והמון בעלי חיים.
מושלם
הוא עזב... עזב אותי לבדי בעולם המושלם,
וברגע שכבר לא ראיתי אותו באופק הכל נעלם.
המים נגמרו
הירוק הפך חום
והכחול ברח.
הוא עזב ואיתו העולם המושלם.
ואז. עם הדממה התעוררתי.