נשימת קיץ אחרונה ננשמת על רסיסי כאב זוהרים כירח מלא בחודשי
סתיו קרירים.
תחושת איבוד זמן גורמת לאיבוד חושים בתוך מערבולת של שלמות
חלקית, זוהר פנים כעמוד אור ביום קיץ בהיר צבוע בצבעי שקיעה של
חורף, עם טיפת ארגמן של לילה טהור.
צחורות מבט, החותך ללבות עיקשים השרויים בתרדמת הזמן, ובו
זמנית חופן אותם בחמימות נצחית.
מלחמה תמידית של טוב ורע, זריעת חיוכים מתוקים עם צחוק מתגלגל
על בלבול שברירי שמושך אליו אי ידיעה מהפנטת.
עומדת ועם שתיקה מחרישת אוזניים נסחפת בין גלי הפיתוי שמעולם
לא היו כה לוהטים. כיסופים של מלכת הפיות אל כוכבי השמיים
הנראים כאבני ברקת שלוחשות הצילו, אך מגפת הלילה אוחזת בהן כמו
הר שאוחז בשורשיו.
רסיסי הכאב כבר לא כואבים, כבר לא שורפים רק שוקעים עוד ועוד
לתחתית שרק המוות יגלה את סופה. קרירות התהום מתעלה על קרירות
הסתיו וכיפת השמיים מתכסה אפרפרות רשעית, רעידת שפתיים,
כטיטנים מרעידה אדמה סדוקה משינוים ומלבה פורץ אותו אור, אותה
תשוקה לגעת בכוכבים ולא להסתכל למטה .
נשימת קיץ אחרונה ננשמת על רסיסי כאב זוהרים כירח מלא בחודשי
סתיו קרירים ולי כבר נגמרו הרגעים.