מנהיג הבא ליד
או
שנה טובה אפוליון -
סיפורו של מנהיג כושל
ברווריה הוכרזה כמדינה עצמאית לפני כשמונה שנים בערך. למען
הדיוק ביום העשרים וששה לחודש פברואר, מאה עשרים ושש שנים בתוך
האלף השלישי. עד לא מכבר היו תושביה אזרחים נאמנים למדינת
אלישיה השוכנת בחצי בכדור הצפוני, אך תחושה של מיצוי המצב
הנוכחי וצורך בשינוי, הביאה אותם לפנות אל פדרציית העמים בבקשה
למדינה משלהם, מדינה בה יהיו נאמנים לצבעי הדגל הברוורי,
ולצבעיו בלבד, למרות שעדיין לא היה קיים.
אין להבין כי הפנייה אל הפדרציה נעשתה חלילה מתוך חתירה תחת
שלטון מדינתם אלישיה, אלא מתוך צורך חברתי של קבוצה שחשה כי יש
לה הרבה מן המשותף. בימים אלה זה כל מה שצריך בשביל לזכות
במדינה, לא כזו המוגדרת בעזרת גבולות כמו גדר או קו על המפה
כפי שהיה נהוג עד לאמצע המאה הקודמת, אלה גבולות חברתיים בלבד,
לפעמים אפילו דתיים. לאחר דיונים לא ארוכים, ומתוך הבנת צרכיו
של העם הברוורי, החליטה פדרציית העמים להיענות לבקשתו ולהעניק
לו ברוחב לב פיסת אדמה בחצי הכדור המזרחי, למען הקים בו מדינה
על יסוד התרבות, הערכים והמסורת הברוורית, אפילו ושורשיהם אינם
נטועים עמוק בהיסטוריה של החברה האנושית. ימים ארוכים חגגו
ברחבי ברווריה את עצמאותם. תהלוכות ומצעדים אין ספור, חלקם
יזומים וחלקם כתוצאה מהתפרצות רגשות ספונטנית בקרב קבוצות
וקהילות, עטפו את הארץ כולה. לבדם ובקבוצות, לבושים כמיטב
המסורת הברוורית, שאמנם לא היתה עתיקת יומין אך בהחלט צבעונית,
יצאו אנשים לרחובות בשירה ובריקודים בכדי לחגוג תחילתה של
תקופה.
ברחבי הכדור מזה תקופה ארוכה קיימת הרגשה של יציבות וביטחון.
למרות שמדינות רבות נעלמו באותה מהירות בה עלו על מפת הכדור,
לא ראו בכך מקור לדאגה. נהפוך הוא, אם הבסיס ההכרחי לקיומה של
מדינה אינו יציב דיו, אזי כמו בטבע - מדינה אחרת תקום על
יסודותיה של מדינה זו, ואין זה מתפקידה של פדרציית העמים לבדוק
איתנותו של בסיס זה. לא אחת קרה גם שמדינה ויתרה על זכותה
להגדרה עצמית מרצונה החופשי, כשם שקרה כשלוש שנים לפני ההכרזה
על הקמתה של ברווריה, כשמלך טריניה שלח מכתב תמציתי וענייני
בדרישה מהפדרציה שלא להכיר יותר בעצמאות ארצו. הסיבה הרשמית
כפי שנוסחה במכתב היתה "התפשטות היצר הרע והדרדרות המוסר" בקרב
אזרחיו. המכתב לווה בהיתר רשמי המעניק לפדרציית העמים זכות
לעשות בשטח אדמת טריניה ככל שהצורך יעלה.
בראש טריניה עמד אמנם מלך, אבל לא כך הוא הדבר בכל רחבי הכדור.
מדינות רבות מתנהלות ללא שלטון מקומי, כזה המנוהל על ידי נשיא,
ראש ממשלה או מלך, אלא על פי חוקי פדרציית העמים שאליהם
מצטרפות אמנות חברתיות שקמו בכל מדינה ומתאימים להלך הרוח בה.
הרעיון השולט הוא טובת הכדור, טובת הכלל, ומדינות שלא מצליחות
ליישם זאת, הזכות לקיום שלטון ומערכת חוקים עצמאית נלקחת מהן,
והן מנוהלות לפי אמנת פדרציית העמים.
מלחמות כמו שהכדור הכיר וסבל מהן לרוב עוד במאה הקודמת, הפכו
מיותרות, ועד מהרה אנשים יוכלו ללמוד עליהם רק מספרי
ההיסטוריה, שכן חדלו מלהתרחש. מה הצורך במלחמה אם אין גבולות
גאוגרפיים והכדור כולו עונה על הגדרת מדינה כפי שהיה בעבר?
ספרי ההיסטוריה גם ילמדו שכדי להגיע למצב שהגבולות הם רוחניים
- חברתיים בלבד, היה על תושבי הכדור לעבור עוד מלחמה אחת,
כוללת, ששינתה את פניו.
בראש הקהילה הברוורית באלישיה עמד אפוליון (או פוליון כפי
שנקרא בקרב מכריו), פרופסור להיסטוריה. יש אומרים כי הבחירה בו
היתה מקרית. במהלך כנס איחוד הקהילה הראשון נשמע זורק לחלל
האוויר הערה שנחרטה עד מהרה בזכרון הנוכחים והרימה אותו מעל
שאר הנוכחים. על תוכן הערתו הדעות חלוקות. עובדה היא כי קיימות
מספר גרסאות למה שאמר באותו הכנס, חלקן אפילו עומדות בסתירה
לאחרות.
העבודה כמוביל הקהילה (עדיין לא מנהיג) היתה תובענית. אחת
לחודש בערך, הכריז אפוליון על קיומה של אסיפה לצורכי עדכון
שוטף אודות מאמציו בקרב הקהילה. הוא חש שמחובתו לערב כל תושב
עם רגש ברוורי בלבו בפעולותיו בקרב הקהילה על מנת שכולם יחושו
מעורים במתרחש וירגישו כחלק בלתי נפרד ממנה. באותם הימים
הקהילה הברוורית עדיין לא היתה מגובשת. היו אלה ימי ראשית
התהוותה מתוך זרמים שונים. אפוליון, שהיה מתהלך בכיוונים שונים
באותם הימים, בארעיות וללא מטרה ברורה, זיהה תחושה אחת מלכדת
בקרב קבוצות זרות והחליט ליצור מהם יחידה אחת. אין זה היה מהלך
קל. נהפוך הוא הדבר. נדרש כאן תהליך ארוך שסופו היה להביא
להזדהות ולתחושת אחדות בקרב קהל שלא הביע נכונות להפוך את
הדיבורים למעשים.
לשם התחלה, החליט אפוליון שיש צורך בשם שיאחד תחתיו את כולם.
תחת שם אחד הוא האמין שתיווצר הזדהות ויתחיל תהליך מקרב שסופו
בהפיכתן לאחד. את השם ברווריה הוא מצא בספרי ההיסטוריה.
הברוורים היו עם שחי לפני כשש וחצי אלף שנים. עם מסתורי
ורומנטי שההיסטוריה אינה יודעת לספר כיצד ומדוע התחיל ואף
באילו נסיבות הסתיים. אף כי קיווה שסופו של אותו תהליך אותו
הוא מבקש ליצור יהיה שונה בתכלית, עדיין החליט לכנס אסיפה
ולהחליט בה על הקמת הקהילה הברוורית.
מכאן, כשהוכרזה המדינה הברוורית, נישא על כנפי אהדת אזרחי
המדינה החדשה, היה רק טבעי זה שאפוליון יוכתר למלך עליה.
ואפוליון הוא אני. הם עמדו להמליך אותי.
"שלום. ברוך הבא. מה שלומך?"
"שלום".
"הכל בסדר?"
"אני מקווה שיהיה בסדר אחרי בירה אחת או שתיים".
"מה אני יכול להביא לך?"
אני מבקש בירה מסוג 'דאונינג' שאני מוצא את טעמה מעודן משאר
סוגי הבירות. הברמן פונה אלי באדיבות ומלמל בפניי כמה מילים
בשפה שאינני מזהה. הנהנתי בחזרה להסכמה למרות שאני לא חושב
שנשאלה כלל שאלה. אני פונה להתיישב בפינת הבר, על הכסא האחרון.
המקום חשוך מאוד וברקע נשמעת מוסיקה קודרת אף יותר. קירות הפאב
מעוטרים בחפצים מכל הסוגים ללא קו מנחה. מסכות צבעוניות לצד
שיריון ברזל הנראה לקוח מתקופה מוקדמת, סלי קש בגדלים שונים
ליד קופסאות מתכת, ואפילו חלק ממערכת תופים ישנה, כולם תלויים
על התיקרה. אולי חוסר אפיון הוא הדבר שמאפיין יותר מכל את
המקום. על פיסות הקיר הפנויות הבודדות שנשארו תלויות תמונות של
כל מיני אנשים. גם מפה מאויירת של הכדור, נראה לי שהיא
צבעונית, תלויה על הקיר אחורי. אני מביט סביבי ומבחין בעוד שני
אנשים מלבדי היושבים במרכז החדר. שלט הניאון בכניסה מודיע לי
כי אני נמצא במקום שנקרא "Joey's bar".
הוא ניגש אלי עם שני בקבוקים של בירה שאינני מזהה. אני מניח
שזה קשור במה שאמר לי קודם, אבל אינני בטוח.
"It's the happy hour. The second one is on the house".
אני מודה לו, ובו בעת מבקש ממנו דף נייר נקי ועט שאוכל לכתוב
עימה. לימיני בצמוד לקיר מפיות כחולות במתקן אלומיניום מחליד
שאינני חושב כי אוכל לעשות בהם שימוש לצרכי כתיבה. מחר בבוקר
אני אמור להרצות בפני הסגל הבכיר של האוניברסיטה המקומית
ועדיין אין לי ולו מילה. הוא נובר ארוכות בספרי החשבונות שלו
עד שלבסוף הוא מצליח למצוא דף נייר ריק. את העט הוא מוצא
מאחורי אוזנו הימנית. אני מודה לו שוב ומשתיקתי הוא מבין שאני
מעוניין להיות לבד. אם ארצה להעלות משהו על הכתב, אאלץ לעשות
זאת לצלילי מוסיקה שאינני מזהה, נראים כאילו נלקחו מתפילה.
לפחות זאת מוסיקה שמאפשרת לחשוב.
צריך להתחיל ולומר שברווריה כבר אינה קיימת היום. כשש שנים
עברו מיום הקמתה עד הרגע בו נאלצתי לפנות אל הפדרציה בבקשה
לוותר על זכות ההגדרה שניתנה לעם הברוורי. שש שנים של עם חדש
שאינו עוד הסתיימו במכתב רשמי, מסודר, חיוור וקצר, שאינו מלווה
בהסברים כלל.
חלק ניכר מבני העם הברוורי אינו יודע עד היום את הסיבה האמיתית
שליוותה את הבקשה. מצדם, אין סיבה, ולו אחת, שתהיה מספיק
מוצדקת כדי ויתור על ריבונותם. אך בתור מנהיגם הנאור והחכם,
היתה זו החלטה שנאלצתי לקבל לטובת כולם. אני כלל לא בטוח, אבל
יתכן ואני משתמש במילים "נאור" ו"חכם" בלשון אירונית. אני לא
יודע עד כמה ההחלטה לוותר על ריבונות ברווריה היתה חכמה. יש גם
לא מעט אנשים שירצו לומר דבר אחד או שניים בנושא הנאורות.
לפחות עובדת היותי מנהיגם לא ניתנת לויכוח.
הקהילה הברוורית אותה בקשתי לייסד קיבלה אותי בהתחלה בספקנות
רבה ובשאלות קשות שמטרתן היתה אחת: בחינת כשירותי כמנהיג. גם
שאלת כנות מעשיי ונאמנותי עלו תכופות בתחילת דרכינו המשותפת.
חלקם סברו שאין כלל צורך במנהיג אלא ניתן פשוט לייסד מדינה על
בסיס החוקים של פדרציית העמים. אבל בימים האלה, בהם תפקיד
המנהיג הוא בעיקר ייצוגי, ואוסיף ואומר שגם לא כל כך נחשק,
רצוני העיקש לעמוד בראש המדינה הברוורית הוא זה שהביא אותי
להנהיגה בסופו של עניין.
האם זה שרוצה להנהיג הופך לאחד מתוקף רצונו? ואם כן, האם אותו
הרצון יכול גם להשאיר אותו בשלטון לאורך תקופה או שמא לא יעבור
זמן רב עד אשר יבינו כולם כי אין די ברצון בלבד? היום אני חושב
שהרצון אין בו מספיק.
היכולת להנהיג היא לא תכונה מולדת. חושב אני בהחלט שזאת איכות
נרכשת. נרכשת בזמן, בעליות ומורדות ולעיתים בכאב. על אדם להבין
האם יש ביכולתו לרכוש את אותה האיכות או שמא עליו להישאר בצידה
השני.
איתות לשיחה במערכת תקשורת הלווינים המתקדמת מתקבל וקוטע את
רצף מחשבתי.
"Hello. Its Joey's bar. Joey is speaking. How can I help
you?"
תמונתו של האדם מן הצד השני של המערכת עולה בחלל החדר, אך
השיחה מסתיימת במהרה ואני יכול לחזור לענייני.
אני נזכר במאמר שעיינתי בו אתמול, או שמא זה היה עוד קודם
לאתמול. נאמר בו שהשלב הראשון בתהליך הממושך של גמילה מאלכוהול
(וניתן היה להבין שלא רק מאלכוהול אלא מכל סוג של התמכרות) הוא
להכיר בעובדות הפשוטות. הבנת המצב היא הדרך הראשונה להחלמה. זה
נשמע פשוט אך למעשה אין זה כך כלל. בכדי שאדם מסוים יכיר בכך
שהוא מכור עליו לחקור עמוק בתוכו ולהתחיל מסע של גילוי עצמי.
בן אדם אולי מתעורר ביום כבכל הימים ומגלה שהוא שקוע עמוק בתוך
בעיה, אבל תהליך הגילוי העצמי והבנת האני הפנימי דורשים ממנו
לחקור עמוק מתחת לרבדים העליונים של האני ולגלות על עצמו דברים
שלא תמיד חפץ הוא לדעת.
אני תוהה בעודי אוחז בבקבוק הבירה המתרוקן מה הביא אותי תוך
תקופה קצרה לאחוז בחבל החיים בשני קצותיו ולבסוף להרפות. ואף
יותר מפעם אחת. תוך לגימה קצרה מהבקבוק אני מנסה לשחזר את
הסיבות שבגללן עשיתי את אשר עשיתי. מדוע ויתרתי על ריבונותה של
ברווריה ובכך ויתרתי על כל אשר נלחמתי בשבילו תקופה ארוכה? לשם
מה ביקשתי להנהיג אותה למדינה מלכתחילה? בראש צלול נתקל אני
בקשיים להעלות מחשבות וזיכרונות אלו בראשי. קשיים אלה גדלים
לאחר לגימות ספורות של בירה. האם זכרוני הופך סלקטיבי? מעוניין
אני לענות על שאלות קיימות, לא להביא עלי נוספות, אך דומה שאני
במסלול שלא מוביל אותי לתשובות. הבסיס המרכזי של הוויתנו הוא
הזכרון. בלעדיו נתהלך סהרוריים הנה והנה בעולם שאינו מוביל
לדבר. בורכנו ביכולת להבין ולהסיק דברים על סמך העבר. בחינת
עברנו היא הבסיס לכל תיקון שנרצה לערוך בעתיד. ועבר זה טבוע
עמוק בזיכרוננו. בלעדי הזיכרון העבר אינו קיים. ובלעדי העבר
פירמידת חיינו מאבדת את בסיסה המוצק ביותר ומאיימת להתמוטט.
סטיתי לרגע מהנושא, אך כיוון שאין אני זוכר בדיוק מדוע ביקשתי
לוותר על ריבונותה של ברווריה, אנסה להיזכר מה הביא אותי לבקש
אותה.
לפני כעשור ומחצה בערך עגנה ספינת הנוסעים ובתוכה אני בעיר
נמל באלישיה. ניצבתי בודד על הסיפון מביט על ארץ זו הולכת
ומתקרבת. כך התוודתי לראשונה למדינה זו. עוד בעמדי על הסיפון
זוכר אני מה רבה היתה התרשמותי למראה העוצמה והיופי שקיבלו את
באי מדינה זו.
כרטיס ההפלגה שברשותי היה כרטיס פתוח. בתחילת המסע לא ידעתי
היכן מועדות פני, אך כשנגלתה אלי מדינה זו, הראשונה מתוך שבע
בעלון המסע, ידעתי שכאן כנראה הגיע מסעי לסיומו. למרות שהיתה
זו המדינה הראשונה במסלול המסע, ההפלגה ארכה קרוב לשבועיים,
ככה זה כשבוחרים באונייה כבדה במקום ברחפת חדישה שטיול זהה
איתה אורך פחות מיממה. אני זוכר כיצד ניצבתי על הסיפון עם תיק
גב קטן ומרופט על כתפי מחליט לרדת ללא השתהות אל ירכתי הספינה
ומשם אל הגשר שיובילני פנימה לרחובות העיר. בעודי יורד במדרגות
הסיבוביות אל ירכתי הספינה הוצאתי את כרטיס ההפלגה שרכשתי
כמחצית השנה קודם רק בכדי להיות בטוח. ואכן, את המשך המסע יכול
הייתי לממש בכל עת שאחפוץ במהלך השנתיים שחלפו מיום רכישתו.
פעם נוספת מתקבל איתות במערכת הלווינים לשיחה נכנסת וג'ואי
עונה בנימוס גם הפעם.
לפי דרך התנהלות השיחה לה אני מאזין, משער אני כי ספק האלכוהול
של הפאב נמצא מעברה השני של המערכת, אך בציפייה לשמוע הזמנה של
משקה חדש איתו עדיין לא ערכתי היכרות, אני מבין תוך כדי לגימה
קצרה שלא נועדה לשרת שום תכלית, שיוצר הקשר הלוויני הינו בעל
מערכת יחסים עם האדם אשר מוזג לי בירה. איכות הקול המצויינת
המופקת מהמערכת בהחלט עונה על הציפיות ממערכת סיגמא ארבע, אשר
פרסומת אודותיה ניתן לראות היום כמעט בכל קרן רחוב. ג'ואי
משתדל להנמיך את עוצמת השמע כמה שניתן בכדי לא להפריע לאורחי
המקום. את הצג הוא אפילו לא הפעיל, די לו בקול בלבד, אך כיוון
שידיו מלוכלכות כעת, הוא משתמש ברמקול האיכותי בכדי שיוכל לנהל
את השיחה. השאלה מתי אתה מסיים ומגיע הביתה נשמעת לא אחת במהלך
השיחה, וג'ואי לוקח את הזמן כל פעם מחדש ועונה לזוגתו. לקיום
שיחה מסוג זה די והותר גם במערכת לווינים מסוג בתא שבע, מערכת
ממודל ישן הרבה יותר. אבל זוהי דעתי בלבד. בינתיים מסיים ג'ואי
את השיחה ופונה אל בחור בגילו העומד מולו וממתין למשקה אותו
הזמין, ואומר: "שותפתי לחיים. פעם שלישית שהיא מתקשרת היום. לה
זה לא משנה שהיום זה ערב השנה החדשה."
בעוד אני מנסה לארגן בחזרה את מחשבותיי, מחליף ג'ואי את
הערוצים במכשיר הטלויזיה בזה אחר זה. דווקא מהדורת החדשות צדה
את עיניו בעת דיווח על משפט שנערך למנהיג לשעבר של מדינה על
הכדור. אינני מקשיב לדיווח העולה מן המרקע, אך עם זאת, מעדיף
אני להניח כי אינני יודע דבר אודות מנהיג זה.
את המעט שידעתי על אלישיה למדתי בעיקר מקריאה אודות ענייניה
של מדינה זו. מדי פעם היו מתפרסמים בעיתון סדרת מאמרים שנהניתי
לקרוא אודות מדינות שונות ברחבי הכדור.
אני זוכר איך הלכתי לראשונה על אדמת המדינה, ברחובות עיר הנמל
היפה. כבר ממבט ראשון ניתן היה להבחין בתכונה רבה ברחבי
המדינה. אני לא יכול להצביע בדיוק על הגורם לתחושתי וממשיך
לצעוד אל תוך העיר.
בינתיים אני מבחין בזווית העין כיצד ג'ואי מביט בי ארוכות.
אני תוהה לסיבת התעניינותו אך לא מצליח לרדת אל פשר העניין.
הוא לא שם לב שהבחנתי כיצד הוא בוחן אותי, ומבטו ממשיך להיות
ממוקד בי. מכיוון שאיבדתי את חוט המחשבה אני לוגם את הלגימה
האחרונה מהבקבוק שברשותי ובו בזמן מנסה לעשות סדר במחשבותיי.
שיחה רועשת של שני גברים בפינה המרוחקת של הפאב מזכירה לי
אותי הולך ברחובות העיר, מיד אחרי רדתי מהספינה, נכנס למסעדה
הראשונה שנכרתה בדרכי, מסעדה למאכלי ים. בעודי מבקש מהמלצר את
מנת היום, יכולתי להקשיב לשיחתן של שתי נשים שישבו בשולחן
מרובע בפינת המסעדה, וכנראה לא הוטרדו מהמחשבה כי שיחתן יוצאת
את גבולות שולחנן.
"גם אני חושבת כמו רוב העם. אין מקום לאדם כמוהו בראש ההנהגה
שלנו. הוא היה צריך לבקש שיחליפו אותו כבר לפני זמן רב".
"את צודקת. את זוכרת איך עד לא לפני זמן רב כולם היו בטוחים
שהנה מצאנו מנהיג לתמיד..."
"ואיך אוכל לשכוח? ושלוש שנים קצרות בלבד הספיקו לנו
להתפכח".
"כן. אבל כולנו היינו בטוחים אז..."
"טעינו אז, וכעת אנו משלמים את המחיר. הוא פשוט לא מתאים
לתפקיד. לא היינו צריכים לבחור בו מלכתחילה".
אני מביט מבעד לחלונות המסעדה אל הרחוב ומבחין במה שנעלם
מעיני קודם. הרחוב מעוטר במסכי מיצג מתקדמים המקרינים דברים
שונים. המסך הקרוב לחלון הפאב מפרסם תרופה מסוג כלשהו. אני
מבקש מהמלצר הסברים קצרים להווה שאלישיה שרויה בו ומבין
שהבחירות להנהגת המדינה בפתח וזה הנושא שמעסיק היום את הציבור
ברובו. הוא מסביר לי שהמנהיג הנוכחי נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר
שהעם מאס בו, אך הוא לא יודע להסביר לי את הסיבה לכך. בנוסף
אני מבין גם כי אף לא אחד העמיד עצמו עד היום כמועמד להנהגת
המדינה למרות שנותר עוד פחות מחודש עד מועד הבחירות. מתברר שאם
הבחירות יעברו ללא מועמד, אז אלישיה תיוותר ללא מנהיג, ועושה
רושם שאין זה מהותי כל כך לאזרחי המדינה. אני מבין שאם אצא
החוצה לסיבוב קצר באיזור, מבין עשרות המסכים הקיימים לא אמצא
אחד שמקרין תוכן הקשור לבחירות. אני מנסה לעמוד שוב על הסיבות
שהביאו את העם לבקש את סיום ההנהגה הנוכחית אך הוא פותר אותי
בתשובות קצרות ומקוטעות, שמחדדות עוד יותר את העובדה כי הוא
אינו יודע את הסיבה לכך.
שתי הנשים ממשיכות עדיין את שיחתן.
"ולמי תצביעי בבחירות הפעם?"
"אינני יודעת. אני מניחה שלמי שיעמיד את עצמו לבחירה. וכולי
תקווה שמישהו יחליט לעשות זאת במהרה".
רציתי לשאול את הגברת מדוע אמרה את שאמרה. מנימת דבריה עלה
פחד חבוי, וקשה היה לי להבין את סיבתו. הרי לאורך ההיסטוריה
הוכח כבר לא אחת שמדינה יכולה לתפקד ללא מנהיג לא פחות טוב,
ולעיתים אף יוצא הדבר לטובה. הפליא אותי עוד יותר להבין שאין
היא מעונינת במועמד שניחן בכישורים מסוימים ושיהיה מתאים
לתפקיד. גברת זו זקוקה לדמות כלשהי כך חשבתי, אפילו תהיה צל.
לנוכח דבריה תהיתי מדוע אין היא מעמידה את עצמה כמועמדת
לתפקיד. באין מועמדים נוספים תזכה היא בבחירות ודמות המנהיג
תהיה היא עצמה.
במונחים של אותה התקופה, אלישיה נחשבה למדינה צעירה. מעט יותר
מעשרים שנה חלפו מיום ההכרזה על הקמתה. יתכן ולא השכילה לבנות
זהות לאומית מוצקה, איתנה דיה בכדי שתוכל לקחת את מושכות חייה
ולהמשיך הלאה מכוח הזרימה הטבעית. תהיתי אז האם זאת הסיבה
שעמדה במרכז הכמיהה להנהגה?
בראשי עוברות בחטף שמות של מספר מדינות, חלקן נחלת ההיסטוריה
כבר. כולן, פרט לאחת, התחילו דרכן עם שלטון והנהגה כאלה או
אחרים. רובן גם החליפו לא מעט במהלך השנים. אני חושב על קווי
דימיון בינהן ומבחין שבחלוף תקופה לא קצרה אך גם לא ארוכה, לא
הזדקקו עוד לשום צורת הנהגה שתעמוד בראשן. באחד הימים אחרי
רדתי מהספינה נכנסתי לאחת הספריות המקומיות ובדקתי כיצד התרחש
תהליך זה. גיליתי כי לרוב התרחש הוא באופן טבעי והדרגתי, כאשר
אזרחי המדינה לא ראו צורך בקיום הנהגה מקומית, אך לעיתים קרה
הוא כתוצאה מהדחה דמוקרטית, ובמקרים קיצוניים אף יותר, כתוצאה
משימוש כלשהו באלימות. מכאן הבנתי כי אחד מתפקידי המנהיג,
ואולי החשוב מכולם, היה לדעת מתי הוא נחוץ ומתי אין הוא נחוץ.
במקרה האחרון, ייטב לכולם היה אם יפנה את כיסאו וישאיר את
המדינה לזרום בלעדיו.
אני נזכר באחת שהחלה דרכה ללא מנהיג. דווקא היא עשתה את
התהליך בכיוון ההפוך - מספר עשורים אחרי תקומתה ביקשה היא
הנהגה. מנהיגה היום הוא זה שעלה כתוצאה מאותו תהליך שני עשורים
קודם. היום היא אחת המדינות המשפיעות על הכדור.
אבל מצוקתה של הגברת אשר לשיחתה האזנתי עד לא מכבר, ממחישה
טוב יותר מכל דבר אחר את המצב הקיים - בעולם ללא גבולות
גאוגרפיים, בו בני האדם חופשיים לבחור בעולה על רוחם, כשאר
ממילא כולם חיים לפי מערכת חוקים כללית, שנקבעה על ידי פדרציית
העמים והוחלה על כל אזרחי הכדור, אין הרבה טעם בקיום הנהגה
מקומית לאורך זמן, ולכן לא קמים היום הרבה אנשים שמחליטים שהם
רוצים להוביל חברה כזאת או אחרת.
בטרם אסיים גם את בקבוק הבירה השני שידי אוחזת בו בחוזקה, ארצה
לסיים את שיעור ההיסטוריה הקצר ולעמוד על השאלה מדוע נטבע
בתוכנו עמוק כל כך הצורך או הרצון להיות מונהגים. אולי בה בעת
גם אוכל לכתוב כמה מילים על הנייר הבודד שיהוו בסיס להרצאה. אך
בכדי לענות על שאלה זו יש צורך לעמוד על סוגייה אחרת קודם -
תפקיד ההנהגה. לאורך ההיסטוריה התקיימו סוגי שלטון שונים, החל
משלטון העם ועד לשלטון יחיד, כזה בו כולם היו שווים וכזה בו רק
החזקים שרדו. קרה גם לא אחת שמדינה ידעה יותר מסוג אחד של
שלטון לאורך ההיסטוריה.
קיומו של סוג שלטון הוא תולדה של אופי הקבוצה הנשלטת, ואופי זה
משתנה בהתאם לרוח התקופה ולאזור בו הוא נמצא. התאמה בין אופי
השלטון (או השליט) לאופי הנשלט היא הכרחית והיא הבסיס לקיום
יציב של מדינה. יותר מאשר התאמה זו הכרחית, היא קשורה ובלתי
נפרדת. לא יתכן קיום שלטון בעל אופי מנוגד לנשלט, ואם כן אז
לתקופה קצרה בלבד. מכן, כשבאים אנו לבקש הנהגה, עלינו לעמוד
קודם על אופיינו ורק אז לבקש אותה. כשזה המבקש עדיין לא החליט
מה רצונו ומה כיוונו הרצוי, על השליט יהיה לקבוע את האופי ואת
הדרך, ולעיתים קרובות יווצרו חילוקי דיעות ואי הסכמה על המשך
הדרך. אם הגיעו למבוי סתום יהיו מוכרחים שני הצדדים להתנתק
בשביל שיוכלו להמשיך ולהתקיים.
שבוע בדיוק עבר מאז רדתי מהספינה עד שחזרתי לביקור שני באותה
המסעדה, וכאילו היה הוא הביקור הראשון. הזדמנתי לשמוע את אותה
השיחה ששמעתי שבוע קודם אך הפעם מפי שלושה גברים ואישה אחת
שסעדו במרכז החדר. כשיצאתי מהמסעדה, חשבתי שבאין דורש לתפקיד,
אולי עלי לבוא ולבקש עליו בעלות.
יכולתי להיות מנהיג אלישיה לו רציתי. אבל לא ראיתי אתגר
בלהנהיג מדינה קיימת. לא אחת חשבתי כי יתכן ופשוט פחדתי לנסות
להנהיג מדינה בעלת היסטוריה ובסיס קיומי מוצק. במקום זה עלה בי
הרעיון לראשונה לנסות ולהקים מדינה חדשה, אפילו אם היא משוללת
כל סיבה הגיונית.
אני צועד בראשי אחורה לראשית תקופתי כמנהיג ברווריה. על בקבוק
בירה בפאב אפל כנראה נוח יותר להבין דברים. אין אני יודע אם
למחשבות קל יותר לזרום בראשי כי צלול הוא או שמא נכפתה עלי
חשיבה זו עקב ניתוקי ממושא החשיבה - ההנהגה.
ברווריה היתה מדינה ללא זהות בראשית דרכה, חברה ללא מאפיין
ודאי, ומכיוון שכך, שתי ברירות עמדו בפניה: הראשונה - בחירת
אישיות שלמה שיודעת את מקומה בעולם, יודעת את דרכה ובעלת כיוון
מוגדר. מנהיגות מסוג זה תדע להנחות ולהוביל חברה תועה ולהעניק
לה נקודת מוצא לרכישת זהות עצמאית. השניה - בחירת מנהיג מבית,
כזה שמכיר את הנפשות הפועלות. יחדיו יעניקו האחד לשני ויתפתחו
בדרך משותפת. ברווריה בתחילת דרכה בחרה באפשרות השנייה.
"חם היום".
"נכון. חם היום. אבל בעצם לא כל כך".
"אתמול היה יותר חם".
"גם אני חושב שאתמול היה חמים יותר".
כיוון שמחשבתי הפליגה זה מכבר נשארו אוזניי מוטות כלפי הזוג
שצעד זה עתה אל תוך הפאב והתיישב באחד השולחנות הסמוכים אלי.
קול האויר שעשה דרכו מבעד הדלת בעודם נכנסים פנימה הפריע לכמה
מהאורחים במקום. משיחתם לומד אני ששמו של הגבר הוא מוריס ושמה
של האישה רות. אני משתדל להתעלם משיחתם אך כשל.
"מה מתחשק לך להזמין?"
"לא יודע, אולי חביתה".
"איזה נחמד - גם אני רוצה חביתה. אני אוהבת אותך".
"גם אני אוהב אותך".
בעוד שפתיהם ממשיכות לנוע בחלל החדר והברות נזרקות לאויר עולות
בי תמונות מתקופת שלטוני הראשונה על ברווריה. כן, היתה יותר
מאחת כזאת. שתיים אם אני מעוניין לדייק. עת נתבקשתי לנאום את
נאום ההכתרה לא ידעתי מאומה אודות העם שהביט בי בעיניים מלאות
תקווה. בעודי מתכונן לכתוב את נאום הפתיחה התיישבתי מול דף לבן
ריק במשך למעלה משעה ופרט למספר שורות, אולי פסקה, שלא אמרו
דבר, לא עלה על הנייר משפט אחד בעל תוכן אמיתי. אוסף של
קלישאות רדודות יצא את פי בסוף עניין.
נישא על כנפי אהדת הציבור מיד לאחר בחירתי, מודע היטב לכך
שכנפיים אלו בלבד ולא יותר נושאות אותי, וער לכך שבתקופה זו
אזכה לחסדים רבים שכן העם שרוי במעין תחושת אופוריה ועדיין לא
מעוניין להתעמק בנושאים המהותיים, השקעתי כל טיפת אנרגיה שהיתה
בי בכדי לעבור מעיר לעיר תוך כדי שאני מבטיח בכל מקום את
הדברים אשר רוצים שאבטיח. בנוסף, ולא פחות חשוב, קיימתי פגישות
עם כל המדינות השכנות בהן הצגתי את דעותיי המתונות והפתוחות.
חשוב מכל היתה פגישתי עם מנהיג המדינה החזקה ביותר בכדור ובה
אמרתי את כל אשר ציפה לשמוע.
אך גם כשנמצאים בלב ההסכמה, חזק ממך שיקומו עליך מתנגדים. יתרה
מזאת, מנקודת פתיחה כזאת, יצרתי גל אהדה כה גדול שגרר ציפייה
תמידית לכך שילך ויגדל, וכל פעולה שאעשה שתשבור אפילו במעט את
הגל הזה, תגרור אחריה אכזבה רבה הרבה יותר ממה שבאמת היא ראויה
לו.
בזווית העין יכול אני להבחין כיצד נבחן אני על ידי ג'ואי זה
זמן רב. איני מעוניין להביט בו חזרה ולהביכו. יכול אני רק לשער
שתוהה הוא אם אני זה אני או שמא מישהו אחר. סקרנות אוחזת בי
לדעת האם יפנה הוא אלי בשאלה או ינהג כבנימוס.
בטלוויזיה מדווחים על מניעת מלחמה בין שתי מדינות השוכנות רחוק
בחצי הכדור המזרחי ותוהה אני אם זה הדבר אשר גרם לג'ואי לנעוץ
בי מבטים.
אולי בהשפעת הדיווח שינו מוריס ורות את נושא שיחתם ועברו לדון
על המלחמה שנמנעה זה מכבר תוך גילויי רגשות הקלה.
"אני לא מבינה. הכל היה נראה כל כך טוב שם עד לא מזמן. כיצד
המצב התדרדר לכדי מלחמה כמעט?"
עושה רושם כי בני הזוג מחשיבים עצמם מעורים פוליטית בנעשה
ברחבי הכדור. מתחשק לי להסתובב ולהביט בהם אך אני נמנע מלעשות
כן בכדי לא לעורר מהומות ובמקום מרים את ידי לכיוונו של ג'ואי.
כשהוא ניגש אלי, ממבטו יכול אני להיות בטוח שפני אינן זרות לו
עוד, אולי כתוצאה מהדיווח במכשיר הטלוויזיה, או שאולי פשוט
נזכר הוא. כמובן, תמיד קיימת האפשרות שאני טועה ואין הוא יודע
כלל מי אני. ג'ואי שואל אם אני מעוניין בבקבוק נוסף של בירה
ולמרות שגמאתי זה מכבר את מנת האלכוהול היומית שלי אני מבקש
עוד בקבוק אחד.
ארבע שנים חלפו עלי כמנהיג ברווריה עד שהגיע המבחן הראשון.
ארבע שנים אשר במהלכן לא נדרשתי אפילו אחת להפגנת כושר
מנהיגותי. במהלך אותן השנים כל שעשיתי היה לעבור ממדינה אחת
למדינה אחרת לעיתים רחוקות רק בכדי לשמור על מערכת היחסים
הקיימת ממילא בין המדינות. לאורך כל השנים הללו ראיתי את עצמי
כעניין חולף ולא יותר. בעוד תושבי ברווריה ראו בי מנהיג ראוי,
לא ראיתי בהם את עתידי. תקופת שלטוני הראשונה סיפקה לי הזדמנות
ללמוד, אפשרות להתפתח כמנהיג, להתנסות במדינה בראשית דרכה ועל
כך הייתי אסיר תודה. אך בראייה עמוקה שנינו ידענו שלא אשאר
בתפקידי זמן רב.
כבר אחרי כשנתיים בתפקיד בהן לא עשיתי כמעט דבר עלו קריאות
בתוך העם למנות אותי לתפקיד ללא מגבלה של זמן, כל עוד אחפוץ
בכך. ואני? לא מצאתי לנכון להשיב לבקשה זו בחיוב ומנעתי את
האפשרות שאבחר לתקופה בלתי מוגבלת. ביקשתי את המועצה לדחות
עריכת בחירות אלה למועד מאוחר יותר בלתי ידוע. במועצה כנראה
הבינו את שאני ידעתי, וסיפוק רב עלה מהחלטתי. עם זאת, למרות
שידעתי שאינני מעוניין להמשיך בתפקידי לאורך זמן, הקפדתי לעשות
את המיטב שרק יכולתי.
ההחלטה לדחות את דרישת העם למנות אותי למנהיג קבוע (רעיון בעל
אופי סמלי בלבד) עלתה לי בסופו של עניין בכיסאי. אזרחי המדינה
לא היו מרוצים כלל מתגובתי לבקשה. גל של תגובות לא אוהדות
נוצר, מלווה בדרישות להדחתי מהתפקיד. בסופו של עניין החליטה
המועצה על עריכת משאל עם שבסיומו הוחלט שאין אני רצוי עוד
כמנהיגה של ברווריה.
החלטה זו לא היתה סופית. בצידה נאמר כי כל עוד תיוותר ברווריה
ללא מנהיג, אוכל לחזור לכס השלטון ללא בחירות ובתנאי שאענה
לבקשה למנות אותי למנהיג קבוע. העדפתי לצאת לחופשה וליהנות מעט
לאחר ארבע שנים די משעממות. עם חזרתי נתבקשתי על ידי המועצה
לחזור לתפקידי ובכך לבטל את הדחתי במשאל העם. את שנת החופש שלי
ביליתי באחד האיים הרחוקים, חופשי מכל דאגה, אך משהו היה חסר
לי. חיי היום יום שלי, שבתחילה היו ממלאים ומעניינים, הפכו
חסרים משהו. חזרתי לברווריה כדי לראות מהו הדבר אותו אני מחפש,
לא מודע לעובדת היותה ללא מנהיג, מתקיימת לפי חוקי הפדרציה
העולמית. לאחר לבטים רבים החלטתי להיענות הפעם לבקשה ולהיהפך
למנהיגה הקבוע של ברווריה.
רגע של היסח דעת פגע מרפק ידי בבקבוק בירה שהיה מונח על
הדלפק ושעדיין לא שתיתי ממנו. אני מצליח לתפוס את הבקבוק בזמן
בטרם ייפול לרצפה, אך הבירה הספיקה להישפך מהבקבוק וכרגע היא
עושה את דרכה מהדלפק אל הרצפה. דף הנייר שהיה נקי וריק, ספוג
בירה בחלקו. ג'ואי ניגש אלי מיד עם בקבוק חדש ומבהיר לי שזה על
חשבון הבית. בעזרת סמרטוט שמונח על כתפו הוא מנקה את הדלפק.
הרצפה יכולה להישאר מלוכלכת, ממילא זה מאחורי הדלפק, איפה שרק
הוא יכול לראות. אולי הוא חיכה לרגע מעין זה שכן מיד אחר כך
ביקש הוא לפתוח בשיחה עימי ושאל את שידע זה זמן רב. "סליחה,
אבל האם אתה אפוליון, זה שברח מהנהגתה של ברווריה?"
הרבה דברים יכולים להיאמר על תקופת שלטוני על ברווריה ולכן
חושש אני שמכולם, תמיד אזוהה יותר מכל עם הבריחה. ג'ואי יכל,
אילו רק רצה, לנסח את שאלתו במספר ביטויים אחרים אך בחר להשתמש
במילה ברח. האם בעבור זה בלבד יזכרוני?
ג'ואי נבוך מעט מאופן הצגתו את השאלה אך בטרם ארגנתי תשובה
במוחי התבקש הוא לשרת שני גברים שנכנסו זה עתה לתוך המקום.
וכאילו לא הספיקה לי שאלתו של ג'ואי ופתאום נעמדה מולי רות
וללא כל הכנה הטיחה בי עוד שאלה. "חשבתי כבר קודם שאתה מוכר לי
אבל עכשיו אני יודעת מאיפה אני מכירה אותך. אתה היית מנהיגה של
ברווריה לפני שנים בודדות וויתרת על זכות הגדרתה למרות שנבחרת
למנהיגה הקבוע. אני צודקת, נכון?"
אחרי מספר שניות בהן נאלמתי דום, רציתי להעמיד דברים על דיוקם
ולומר לה בדיוק מתי כל זה קרה אך הבנתי שאין בזה צורך.
רות המתינה בציפייה רבה למוצא פי אך פתאום הביטה היא לכיוונה
של מוריס, מעט נבוכה, השפילה את עיניה וחזרה לשולחנה מבלי
להוסיף מאומה. מוריס, לעומתה, בחר לבהות בראש פר מפוחלץ שניצב
על הקיר לשמאלו.
ג'ואי מתיישב מולי מעברו השני של הדלפק ומבקש סליחה על האופן
בו שאל את שאלתו קודם. כל שיכול אני לחשוב כעת הוא שקודם לפחות
הערכתי אותו על שאלתו ועכשיו לא עוד. בן אדם בוגר הוא שדקות
מעטות קודם פעל במודע ולכן אין סיבה הגיונית שיתנצל על כך.
התכוון הוא קודם למה שאמר. במיוחד התכוון הוא לומר שברחתי, הרי
הוא בחר להשתמש במילה זו.
מוסיקה חודרת מתנגנת לה לאיטה ברקע. קשה שלא לחשוב באווירה
שכזאת. זה מזכיר לי את הפעם הקודמת בה הייתי בבר של ג'ואי. זאת
גם היתה הפעם הראשונה. מאז נשבעתי שלא אחזור לכאן, אבל משהו
חזק ממני הוביל אותי לכאן היום.
כשברחתי מברווריה, כדברי ג'ואי, חיפשתי את המדינה הרחוקה ביותר
ממנה שקיימת כל הכדור וכך מצאתי את עצמי באזור זה. לבר של
ג'ואי אין לי מושג כיצד הגעתי, אך זוכר אני כיצד איבדתי את
עשתונותיי בשעת ערפול חושים, ונתתי דרור לזעם עצור בי שעה
שצעקתי מלוא גרוני לאחר שנשאלתי שאלה דומה על ידי הברמן ששירת
אותי אז. כל הנוכחים בחדר הביטו בי ובטוח אני שגם זיהו את זה
שעומד במרכז החדר וצועק "כן, זה אני! זה אני! מה אני יכול
לעשות?! זה אני!" כשיצאתי משם נתמך על כתפי אחדים מהנוכחים
הבטחתי לעצמי שלא עוד.
אני מרגיש את הדם זורם בעורקי בעוד אני עושה ככל שאפשר לשמור
על שלוותי, למרות שברור לי כי כולם מזהים אותי ומצביעים עלי,
אפילו אם ידיהם שמוטות בצידי גופם.
כיוון שבטוח אני שנהגתי כשורה שעה שנפרדתי לשלום לראשונה
מברווריה, אני חושב שיכול אני לחתום פרק זה בחיי ולהמשיך הלאה.
וההמשך מוביל לדבר אחד בלבד - תקופת שלטוני השנייה על ברווריה.
אך לפני שאמשיך אני רואה שג'ואי ניגש אלי ואני נזכר שאני חייב
לו תשובה.
אני מסביר לו שאין צורך שיתנצל על שאלתו הלגיטימית ואומר לו
שהוא צדק, ואכן, אני הוא זה שהנהיג את ברווריה וברח. ומבלי
שהיתה לי כוונה אני מרגיש שהולכת ומתפתחת לה בינינו שיחה ארוכה
יותר. כבר בתחילתה מתברר לי שג'ואי היה אזרח ברווריה באותו
הזמן שאני הייתי בשלטון, וששנינו עזבנו את ברווריה בערך באותה
תקופת זמן.
ג'ואי שואל אותי כמה זמן הייתי מנהיג ברווריה ומדוע עזבתי. אני
לא יודע על מה להשיב לו קודם. נראה לי שהוא נפתח לחלוטין עימי
ומסיבה שאיננה ברורה לי אין הוא מרגיש כלל ריחוק ממני.
אני נעצר בנקודה זו, מתעלם מבלי לשים לב לנוכחותו של ג'ואי,
וחושב האם הוא, מכל סיבה שלא תהיה, צריך להרגיש מידה מסוימת של
ריחוק ממני, או שמא עלי לתת לו להרגיש חופשי כשהוא מנהל עימי
שיחה, כאילו היה ברווריה עצמה. מעוניין אני לחדד את נקודה זו.
היחס בין המנהיג לישות שנקראת מדינה הוא חד וברור. על המנהיג
לפעול אך ורק לטובת המדינה, תוך שהוא מניח בצד כל אינטרס אישי
וצר, ולפעול מתוך ראייה כוללת ומתוך הבנה שעתיד המדינה הוא
בעצם עתידו. אחד הם.
אם יכשל מנהיג בלהבין זאת, סופו להיות מוחלף, אלא אם התמיכה בו
בלתי מסוייגת והספיק הוא לצבור כוח רב במהלך שנותיו כמנהיג.
במקרה האחרון יונהג משטר טוטאליטרי במדינה כזאת, כשטובת המנהיג
ורצונו עומדים מעל הכל.
ואחרי שהסברתי בקצרה את היחס בין המנהיג למדינה, אפנה כעת
להסביר את היחס בין המנהיג למרכיבי המדינה.
אחד ממרכיבי המדינה הוא המדינות השכנות לה והיחס עימן. סבור
אני שנגעתי גם בזה כבר, אך גם אם טועה אני, אגע ישר במרכיב
החשוב ביותר של המדינה - אזרחיה.
בכל מדינה משקל האזרחים בהליך בחירתו של המנהיג הוא שונה.
קיימות מדינות בהן האזרחים הם שקובעים ישירות בעזרת בחירות את
זהותו של המנהיג. אצל אחרות ההנהגה עוברת בירושה. ויש מדינות
בהן המועצה העליונה היא שמחליטה בנושא זה מתוך הבנה וידיעה של
צרכי האזרחים. בברווריה המועצה הכללית היא שבחרה בי כמנהיג
לאחר דיונים ובדיקות שנמשכו למעלה משישה חודשים. אמנם סופו של
התהליך היה ידוע כמעט לכולם שכן אני זה שפעל ללא לאות להקמתה,
אך עדיין הייתי צריך לקבל את אישור המועצה. כשנכנסתי לתפקיד
יכול אני לומר בבטחה שלמרות תנועת התנגדות אחת שקמה לי אחרי
זמן קצר, אך גם נעלמה כעבור זמן דומה, תמיכת רוב האזרחים
בברווריה היתה נתונה לי.
היום, על כמה כוסות בירה, אני נזכר בכל המשברים שידעה תקופת
הנהגתי בברווריה, במהלכם זכיתי תמיד, ללא יוצא מן הכלל, אפילו
יהיה הקטן ביותר, בתמיכת המועצה העליונה של ברווריה. אך מבט
מעמיק יותר חושף כי לא מעט מהמשברים הללו נגרמו כתוצאה מערעור
מעמדי בקרב האזרחים דווקא, אשר טענו נגדי כי אני לא מרבה לשתפם
בהחלטות הקשורות בתפקיד, ולמעשה מחליט על דעת עצמי ברוב
המקרים. האם יתכן ופתיחות גדולה יותר כלפי אזרחי ברווריה היתה
מקנה להנהגתי יציבות גדולה יותר?
אני חוזר לשאלתו הראשונה של ג'ואי. שבע שנים הייתי מנהיג
ברווריה במהלכן ידענו ביחד שנים טובות יותר וטובות פחות.
תקופה של שבע שנים נחשבת לא ארוכה, אך גם לא קצרה. מכאן הבעיה
לקבוע האם כשלון היא או שמא הצלחה. כשמנהיג מתפטר אחרי כשבע
שנים על רקע של חילוקי דעות בהנהגה ולאחר משבר ביחסי מנהיג -
מדינה נשאלת השאלה האם לא היה על אחד הצדדים לצפות זאת מבעוד
מועד? האם לא יכלו לזהות בעיה מבלי לתת לתקופה כזאת לחלוף? אין
אני מנסה כלל להשליך את האחריות ממני על המדינה. ברור לי
שכמנהיג היה עלי לזהות את הבעיה ולא לחכות שהאזרחים יעשו זאת
בשבילי.
תקופה של שבע שנים גם לא ניתן להגדיר ככישלון, אך כיוון
שהסתיימה בהתפטרות, או כדברי ג'ואי ב"בריחה", לא ניתן גם
להגדיר אותה כהצלחה. אני חושב שהיא יותר כתערובת של שניהם.
ובהמשך לשאלה האם לא יכלתי לזהות קודם את הליקויים, אני חושב
שהתשובה היא כי יתכן וזיהיתי אותה, אך רצון לשמר את הקיים
ובאותה העת לתת לזמן ולניסיון לשפר את הלוקה סימאו את עיני.
כמובן שיכולתי לפנות למועצה בכל עת ולציין את הבעיות, אך אז
הייתי מסתכן באובדן המשרה. אך האין סיכון זה עדיף? על ידי כך
שסגרתי בתוכי את מחשבותיי ורעיונותיי השגתי בעצם שני דברים
שבתחילה סברתי שהם לטובתי וכעת מבין אני את הנזק בהם: הראשון
הוא שלא סיכנתי את מעמדי (אך מכיוון שציינתי כבר שאי סיכון זה
מהווה לכשעצמו סיכון, לא אתייחס לכך כרגע). השני הוא שיצרתי
מעין מציאות מדומה בה הכל טוב גם כשהוא לא טוב. כי כשהמנהיג לא
חושף בפני המועצה או האזרחים את הבעיות הקיימות לדעתו, גורם
הוא לערעור הביטחון והאמון בו במקביל ליצירת תחושה שקרית של
בטחון במדינה, שסופה להוביל לתסיסה וליצירת גופי התנגדות.
ומדוע זאת? כיוון שהמועצה העליונה והאזרחים אינם עיוורים הם.
גם הם השכילו להבחין בחוסר ההרמוניה. ואני לא השכלתי להבין זאת
אז.
"למה נכנסת לתפקיד בו אין אתה רוצה? תקן אותי אם אני טועה, אך
אם היית מעוניין בתפקיד עדיין היית מבצע אותו, ומכיוון שאינך,
יש לכך רק הסבר אחד אני חושב".
"והוא?" אני מקשה מעט על ג'ואי. "אם אינך רוצה לדבר על כך
תגיד. אינני מעוניין להפריע לך או להתערב בעניינים לא שלי".
אני רוצה לומר לו שאם לא היה ברצונו להפריע לא היה עליו לפנות
אלי בשאלה זו וגם לא בהערתו הקודמת, אך אין אני עושה זאת.
ומכיוון שכבר התערב הוא בעניינים לא לו, כל שנותר הוא לענות לו
על שאלתו. דקות מספר קודם שאל ג'ואי מדוע עזבתי את ברווריה.
אני מפנה אותו לשאלתו זאת לפני שאענה לו על האחרות.
ובכן, מדוע באמת עזבתי את ברווריה? אני משיב לו שאינני בטוח
ומרגיש שהתשובה לא מספקת אותו. אין אני יכול להאשים אותו. אותי
בטוח שאיננה מספקת. ובבואי לענות על שאלה זו אולי צריך אני
להתייחס קודם לשאלה כיצד הגעתי להיות מנהיג ברווריה, אך כיוון
שג'ואי עדיין מחכה, אחזור לשאלה השנייה אחר כך אם זכרוני לא
יבגוד בי.
אני כלל לא בטוח אם אני יודע להשיב על שאלה זו. אני תוהה האם
תשובה כמו 'אזרחי המדינה רצו משהו אחד בעוד אני כיוונתי למקום
אחר' היא תשובה ממצה ומספיקה, והאם היא מעידה על כשלון אישי
נוסף שלי, שכן האין תפקידו של מנהיג לקבוע דרך שתהיה לטובת
האזרחים, דרך שתהיה גם מקובלת עליהם? והאם אין על האזרחים
לבחור מנהיג שתורתו תואמת את תורתם.
ובכלל, האם כה שונות היו הדרכים עד כי לא ניתן היה לגשר עליהם?
הרי לא ניתן לומר כי רצון האזרחים היה להדיחני עקב חילוקי
הדעות. הדבר ההפוך הוא הנכון ללא צל של ספק. להדיחני מתפקידי
יכלו הם בכל עת בה חפצו אך לא עשו זאת. מכאן, שאת חילוקי הדעות
והכיוונים המנוגדים ראיתי רק אני.
או שמא לא. מנסה אני כרגע להתמודד עם שאלה פשוטה - האם אזרחי
המדינה לא חיפשו לזעזע את המדינה ולא חפצו בחיפוש אחר מנהיג
חדש מתוך כוונה להמשיך הלאה במצב הנוכחי תוך ניסיונות להגיע
יחד לפתרונות הבעיות שעמדו על סדר היום, או שמא התהלכו הם
בעיניים סומות? אנסה לנסח שאלה זו מעט אחרת. האם אזרחי המדינה
רצו בהישארותי כי לדעתם הייתי מנהיג טוב שסטה מהדרך, או שמא
חשש ממציאת מנהיג כושל אף יותר ממני השאירו אותי בתפקיד? חידה.
אך אומר שוב. כיוון שלפי חוקת ברווריה ניתן להדיח מנהיג בכל עת
ברוב יחסי, לא נראה לי כל חשש מכישלון נוסף היה המניע
להישארותי בתפקיד.
אחר הצהריים ונדמה לי כי המקומיים לא רואים בפאב כמקום הראוי
לארח את זמנם הפנוי. פארק רחב ידיים ושטוף שמש המתהדר בשבעה
אגמים מלאכותיים המשנים את צבעם בהתאם לימות השבוע (טכנולוגיה
חדשה יחסית אשר ברווריה בהנהגתי היתה המדינה השנייה ליישם אותה
ומאז התפשטה כמעט בכל קווי האורך והרוחב של הכדור) נעים הרבה
יותר לבילוי אחר הצהריים. אולי וזאת בעצם רק השעה המוקדמת. אני
שואל את ג'ואי מה השעה והוא מפנה את מבטי לכיוון השעון התלוי
על הקיר מולי, בין שאר החפצים שמעטרים את הקיר. הוא שואל אם
אני ממהר ואני אומר לו שלא, רק רציתי לדעת מה השעה. לא כולם
רוצים להחשיך עיניהם בשעה ארבע ועשרים. כבד כדרכי אני קם
מכיסאי, עדיין לא בשארית כוחותיי אך ודאי שגם זה יגיע בקרוב,
ושם פעמיי בכיוון השירותים, תוהה בדרכי אליהם האם השתנו מאז
הפעם האחרונה בה התרוקנתי שם. אני פותח את הדלת הירוקה ונעמד.
אפילו הריח עדיין לא הטריח עצמו לביקור. מאז נוקה החדר בפעם
האחרונה הוא לא הספיק לעטות עליו מראה של חדר שירותים טיפוסי.
התא הימני מבין הארבעה נראה לי הנקי מבין כולם. אני מסיים
להטיל את מימיי ונותן הוראה למים לנקות אחרי, אך ללא תוצאות.
רצוי שיחליפו כאן את מערכת הניקוי המיושנת. אני פוקד עליה שוב,
אך עדיין היא מתעלמת ממני. המים בתוך האסלה עדיין עוטים עליהם
גוון מעט צהבהב. מקווה שידית הגיבוי תבצע את המוטל עליה אני
שולח את כף רגלי בכיוונה ומורידה, וכעת אני יכול לשטוף את ידיי
ולתפוס את מקומי בחזרה לצד הבר.
אין בי תשובה מדוע, אך מייד כשחזרתי יידעתי את ג'ואי אודות
המערכת המקולקלת. הוא ענה לי שהוא מודע לכך, ושהידית ששייכת
למערכת הקודמת עדיין פועלת. בכלל, הוא חשב לשפץ את כל
השירותים, הכל חדש, כבר בפעם הראשונה בה הגיע לכאן וכרגע הוא
בודק אם יש ביכולתו הכלכלית לעשות כן. מה דעתי הוא שואל ואני
אומר לו שאני לא חושב שאנשים נכנסים לכאן בשביל השירותים, אבל
זה בהחלט יכול להיות שינוי מרענן. "שינוי" הוא חוזר אחרי
ומציין בפניי שמאז שקיבל את הפאב לידיו לפני כשנתיים הוא לא
שינה דבר. "חשבתי שזה יהיה מסוכן לשנות את המראה של המקום. אני
לא בטוח שאנשים ידעו להעריך שינוי חזותי בפאב. האורחים הקבועים
של הפאב התרגלו לאווירה כבר, ואני חושב שהם מצפים לראות את
אותם הדברים כשיחזרו לכאן בפעם הבאה. אנשים מחפשים קביעות. הם
מזוהים עם המקום כשם שהמקום מזוהה עימם. מספיק שאשנה את צבע
הקירות בכדי שאאבד כמה לקוחות".
על מה הוא מדבר אני חושב לעצמי? איזה צבע יש בדיוק לקירות
המקיפים אותי? "מה אתה חושב?"
אני מביט בכיוון הדלת ומהנהן בראשי.
"בגלל זה חשבתי להתחיל בקטן. לאט לאט.
אני לא מעוניין להפוך את המקום על פיו. קודם כל את השירותים
ומכאן נמשיך הלאה".
מיד הוא מבהיר לי שהוא מאוד אוהב את המראה של המקום שאני לא
אבין הפוך, אבל הוא בסך הכל מעוניין להכניס בו מספר שינויים
קטנים.
הוא מחזיר ארבע כוסות זכוכית גדולות אל המדף ופונה אלי שוב
ומסכם בשני משפטים את משנתו. "אנשים אוהבים דברים יציבים. אל
תשנה כלום והם יהיו אסירי תודה".
אני חושב היכן הייתי היום לו שמעתי את דבריו של ג'ואי מספר
שנים קודם, בעת ימי כהונתי הראשונים על ברווריה, עת החלטתי
להטביע את חותמי לשנות דברים במדינה כבר בראשית דרכי. "ברצוני
להנהיג אתכם אל עבר עתיד טוב יותר". זה היה המשפט בו בחרתי
לפתוח את הנאום הראשון שלי למדינה אחרי בחירתי. לא לצעוד עימכם
אמרתי, כי אם להנהיג.
מדינה שלווה ואיטית היתה ברווריה עת נכנסתי לתפקיד, ולא ראיתי
איך יכול אני להטביע חותמי בהלך רוחות רגוע כל כך. עוד קודם
ציינתי כי תקופת שלטוני על ברווריה ידעה משברים רבים. הראשון
מביניהם נבע מהבנה לקויה של אופי האזרחים הברוורים, ושאותה
היטיב כל כך ג'ואי לבטא.
לא בדלנית אך גם לא כזאת הידועה בשעריה הפתוחים היתה ידועה
ברווריה טרם נבחרתי לשלטון. זר לא אחת היה נתקל בוויכוח אשר
המקומיים כלל לא הרגישו צורך להתנצל בעבורו - האם צריך לפתוח
את גבולות המדינה או לא. פתיחת גבולות היתה כבר אז כמעט עניין
שבשגרה, ולכן אף אחד לא הופתע כשהחלטתי שגבולותיה הקצרים של
ברווריה יישארו בציורי המפות בלבד. ההחלטה קיבלה תקופת ניסיון
של כחודש ימים בלבד, במהלכו נכנסה כמות גדולה ביותר של תיירים
למדינה, הרבה יותר ממה שהיתה מורגלת אליו בעבר. אך בעוד
האזרחים בחרו במשאל עם בתום החודש לחזור למצב כפי שהיה קודם,
פתיחות אמורה לבוא מהרגש ולא ממעלה, התעקשתי אני להמשיך במצב
הקיים וערכתי מסע תעמולה נרחב, אך חודש אחד מאוחר יותר,
חודשיים בלבד אחרי שנפתחו הגבולות, כבר לא יכולתי להיאבק בהם.
אני יושב ללא נוע על כיסאי כשג'ואי מסמן לי בראשו להביט
לכיוון החלון הגדול שפונה אל הרחוב. שני נערים עומדים ברחוב,
נשענים על החלון וידיהם מונחות על מצחם, מונעות השתקפותם
בחלון. אני יכול לומר בוודאות שבי הם חפצים. מצורת תנועותיהם
ומהבעת פניהם מסיק אני שבמרכז נושא שיחתם נמצא אני. לאחר כדקה
שבמהלכה נועצים הם בי מבטים ומצביעים עלי, בטוחים כי אינני
מבחין בהם, הם עוזבים את המקום בריצה במעלה הרחוב. ג'ואי,
שהבחין בהם ראשון, ניגש אלי עם קופסת סיגריות פתוחה בכיווני.
"אתה מעשן?"
כנראה שלא החלטתי אם אני מעשן או לא. הושטתי את ידי, הוצאתי
סיגריה אחת מהחפיסה והנחתי אותה על הדלפק לידי תוך שאני אומר
לו תודה. ג'ואי מדליק את המצית ומושיט את ידו לעברי אך אני
דוחה אותו בנימוס.
"זה מפריע לך שבכל מקום שאתה הולך אליו אנשים נועצים בך מבטים,
מצביעים, מדברים עליך מאחורי גבך?"
"אפשר לומר שאני בחרתי בזה".
"אבל לא יתכן שאתה אוהב את זה. אפילו בתוך פאב קטן אתה לא יכול
להתבודד. והרי למקום כזה מגיע מי שברצונו להתבודד".
אני מביט אל תוך עיניו של ג'ואי במשך כמה שניות, ושותק. מקווה
שאולי יבין לבד אך מתאכזב. "אתה מתרגל לזה אחרי זמן מה".
שנתיים ימים מאז עזבתי את ברווריה ובחדשות בטלוויזיה מדווחים
כעת על עריכת בחירות חדשות. חיפוש מעמיק בדפי ההיסטוריה ימצא
מעט מאוד מדינות שהמתינו זמן כה רב בין עזיבת מנהיג אחד לבחירת
מנהיג אחר. אולי בכל זאת יתכן וכי בברווריה באמת לא רצו מנהיג
אחר אלא בהמשך המצב הנוכחי אך בד בבד עריכת שינויים מסויימים
בצורת ההנהגה. ככל שאני מוסיף לחשוב בעניין הספק בליבי הולך
וקטן עד שנעלם לחלוטין והאפשרות שרצו בהחלפתי נראית קלושה עוד
יותר מרגע לרגע.
בראשי עוברות כעת תמונות מכל ההפגנות השקטות שנערכו ברחבי
המדינה במועדים סמוכים לעזיבתי, עצרות בהן השתתפו רבבות
אזרחים, דורשים לא להחליפני אלא תביעות הגיוניות ופשוטות בפיהם
- לשנות מעט דברים בחוקת המדינה, להוסיף חוקים שיצעידו את
המדינה קדימה. לא עוד לדרוך במקום.
תשובה אחת מצאתי, אך עדיין שאלות רבות בליבי. והגדולה מכולם -
שמא הייתי כה אטום?
בכתבת הטלוויזיה מראיינים אזרח שאיננו מוכר לי, בעצם את רוב
אזרחי מדינת ברווריה אינני מכיר. הוא נשאל לדעתו על הבחירות
הקרבות. העובדה כי רשימת המתמודדים איננה סופית עדיין לא מונעת
ממנו להצהיר על העדפתו. לרגע אני מוצא את עצמי נעמד על רגלי
ופוסע קלות אל עבר מרקע הטלוויזיה רק בכדי להיות בטוח שאינני
טועה. אבל אינני טועה. זהו שלט עם דמותי מתנוססת עליו, שריד
לבחירות האחרונות שנערכו בברווריה, שמודבק על לוח המודעות
הנמצא מאחורי האזרח המרואיין לכתבה. אמנם קרוע ודהוי, מעט לא
ברור, אבל אני עדיין קיים שם, על לוח המודעות באמצע הרחוב. אני
מסתכל סביבי. מספר לא קטן מנוכחים בפאב של ג'ואי צופה כעת
בטלוויזיה. האם אני היחידי שראה את תמונתי שם?
אני מתנמנם מבלי לשים לב למשך דקות מספר. במהלכן מספיק אני
לחלום על הבחירות בברווריה. כנראה שהכתבה שראיתי זה מכבר עשתה
דרכה בנבכי מוחי מבלי להמתין ולו במעט. בחלומי ראיתי איך ביום
הבחירות ברווריה כולה מתכסה קישוטים, דגלי הלאום מתנוססים להם
בגאווה בכל פינת רחוב, האזרחים מחויכים, לבושים במיטב בגדיהם.
האווירה במדינה היא אוירה של מסיבה ואין זה מפתיע אותי כלל שכן
מאז ומתמיד היחס בברווריה כלפי בחירות היה יותר כאל יום חג
לאומי ולא כאל בחירות שבסיומן נבחר מנהיג חדש. בעוד שעות
ספורות יוכרזו תוצאות הבחירות ולמרות שרק מועמד אחד בלבד
מתמודד בבחירות, אני, אפוליון, כולם מסתובבים דרוכים מה,
ממתינים בציפייה להיוודע תוצאות הבחירות בתמימות של ילד קטן.
דקות לפני ההכרזה על התוצאות אזרחים רבים מתכנסים בכיכר
המרכזית בעיר הבירה, מולם מסך ענק מוכן לבשר כל רגע את התוצאות
ובתחתיתו במת בידור גדולה מעוטרת בצבעי הלאום - צהוב, לבן
וכחול, מוכנה להעלאת מופעים של להקות נערים מקומיות. אקדחי
זיקוקין רבים ניצבים דרוכים על גגות המבנים הסמוכים. אך בדיוק
בשנייה בה עמדו להכריז על המנצח על המסך הגדול בכיכר, כוס בירה
גדולה נשמטה מידיו של ג'ואי על הרצפה, שבריה זועקים אל כל עבר
ובין השאר לא פוסחים גם על אוזניי ומקיצים אותי.
אף אחד מהיושבים לא מתעניין בכוס הבירה, שלפני שניות היתה
יחידה אחת וכעת מנופצת היא על הרצפה לאינספור שברים קטנים
ובלתי ניתנים לאיחוי. גם אני לא מתעניין בניסיון המהיר והחפוז
של ג'ואי לנקות הכל כאילו הכוס לא נשברה מעולם, כאילו רעש
הזכוכית המתנפצת, זכוכית שלא תהיה עוד, לא הקפיץ את כולם
והחריד את אוזניי.
עסוק אני כרגע בניסיונות לפענח את החלום. לא ממש לפענחו כי
ברור הוא מאוד, אלא יותר להבין את זמן התרחשותו. האם חלמתי על
הבחירות העתידיות שיערכו בברווריה בעוד כחודש או שמא חלמתי על
הבחירות הקודמות שנערכו בה לפני שנים מספר. אני מנסה ללקט
רמזים מהחלום אודות הזמן אשר בו התרחש אך ככל שאני מתאמץ יותר
לעשות כן, כך זוכר אני את החלום אפילו פחות.
במבוכתו, ג'ואי מנסה לשדר עניינים כרגיל, מנסה להתעלם
מהמאורע כאילו לא קרה שום דבר, ובעצם אולי באמת לא קרה שום
דבר. אני בטוח שהאוזניים של ג'ואי רגילות לצלילים הרועמים
שהזכוכית מנגנת בעת פגישתה עם הרצפה. יתכן ואפילו ניפוץ הכוס
נועד להחיות את כל הנוכחים בפאב, אך במידה וכך הדבר אין ספק כי
נכשל הוא. כעת, משסיים לנקות את השברים עסוק הוא בהמשך ניקיון
הכוסות, אם זה מה שבאמת עשה קודם להתעוררותי, כשידו השמאלית
טובלת את הכוסות בכיור אלומיניום מלא במים וסבון עם מברשת
לניקוי במרכזו הבולטת מעל קו המים, וביד ימינו מטלית רטובה
המשמשת לניקוי הכוסות, וכנראה גם לייבושן. אני לא יודע איך קרה
הדבר, אולי המחשבה על המסיבה בערב מעייפת אותי לבדה, אבל
נרדמתי בשנית, וברווריה עדיין רודפת אותי בחלומותיי. הפעם יושב
אני על כס מנהיג ברווריה, בראש שולחן עץ מהגוני עתיק רחב
מימדים, ולכל אורכו יושבים שנים עשר יועצים, אני חושב שכך
ספרתי, אבל אני לא מבין את פשר הופעתם בחלומי. מימיי לא נעזרתי
ביועצים, למה להתחיל לעשות זאת בחלום מוזר בפאב קטן באמצע
היום? בחלומי ניכר היה כי ברווריה מדינה שונה, אחרת, אולי פשוט
נקייה הרבה יותר. אני מנסה להיזכר שתפקידי היועצים, אני יודע
שידעתי את תפקידם בחלום, אך כרגע קשה לי להעלות אותם בראשי.
העובדה שהיו כה רבים מהם ובתפקידים שאם איני טועה, אף מנהיג
בהיסטוריה לא העמיד לו יועצים, לא עוזרת לי כרגע. השיחה
שהתנהלה באותו חדר ישיבות מהודר בהחלט היתה ערנית. יש שהיו
מכנים אותה אפילו טובה. טובה במידה כזאת שהיא נראית דמיונית,
בהחלט לא לקוחה משגרת השלטון. בסיום הישיבה אני זוכר פגישות
אישיות עם כל אחד ואחד מהיועצים. כל שיכול אני עכשיו זה לשאול
בשביל מה. התעוררתי בזמן, אפשר לומר, מן החלום הזה.
אני לא יודע מתי בדיוק התעוררתי אבל בכל אופן, עשיתי זאת בדרך
לא שגרתית - קפצתי פתאום ללא כל סיבה מתנוחת ההישענות בה
נרדמתי על הדלפק, אולי כתוצאה מתנועה בלתי רצונית של שריר
בגופי, שייתכן כי הפילה את הנייר הריק, שכן כרגע מונח הוא על
הרצפה בצמוד לכיסאי. אני לא יודע לכמה זמן נרדמתי. נראה לי
כאילו יובלות עברו מאז הייתי ער בפעם האחרונה. אבל אני יודע
שהפעם לא יתכן כי חלמתי על תקופת שלטוני הקודמת, אלא על זאת
שאולי תבוא, למרות שאפילו הנחה זו נראית לי מופרכת. כה מופרכת
שאני תוהה אם כדאי לי להתעכב על החלום הזה בניסיונות לפרשו.
אני מתכופף להרים את הנייר, אולי סוף סוף אוכל לכתוב משהו אבל
מוטרד אני מדי בשביל זה.
גבר תועה פותח את דלת הפאב ולאחר מבט חטוף חוזר על צעדיו
וסוגר את הדלת אחריו. לא נדמה לי ששאלתי, אבל ג'ואי מסביר לי
מיד שמדי יום נכנסים אל הפאב כמה אנשים שבטעות חושבים את דלת
הכניסה שלו לדלת הכניסה של המסעדה שחולקת בקיר משותף עימו,
מסעדת "ארבעים מעלות מזרחה" שמה, המתמחה במאכלים שמקורם בקו
הרוחב ארבעים מעלות וממזרחה לו. ג'ואי תוהה בקול אם קרה כבר
מקרה בו מישהו נכנס בטעות לפאב אבל העדיף להישאר בו בכל זאת,
אך עוד בטרם מסיים הוא את המשפט הוא מפנה לכיווני שאלה, חצי
ממבטו מופנה אלי, חציו השני למקק שחור העושה דרכו על הקיר
מימינו, אם ניתנה לי האפשרות, האם הייתי משנה משהו ממה שעשיתי
בתקופת שלטוני על ברווריה. זאת באמת שאלה טובה, ואני לא אומר
לו זאת רק בכדי להרוויח לי מעט זמן. זמן הוא משאב שקיים כאן
בשפע. אבל ג'ואי מוביל עמוק עוד יותר. סבור הוא כי החלטתי לבטל
בהדרגה את קיום הרשות המבצעת, גם אם לדעתו היתה נכונה, אולי
מוקדמת מעט, היא שהובילה להתנגדות שהלכה ופשטה ברחבי ברווריה
שסופה עזיבתי. ביטול מוסד כמו המשטרה התרחש לראשונה לפני
שלושים ושתיים שנים במדינה הותיקה ביותר על הכדור. הסברה היתה
שבמקום בו התרבות והרוח שולטים, והחינוך מושתת עמוק באופי
האזרחים, אין צורך ברשות שתאכוף את החוקים. אם ברצון האזרחים
לעבור על החוק כנראה שהחוק אינו הוגן או נכון לתקופה ועל כן יש
לשנותו ולהתאימו לסביבה. בניגוד למה שסברו בדיונים שנמשכו קרוב
לשני עשורים טרם ההחלטה, כי פעולה מעין זו משמעה מתן כוח בלתי
מוגבל בידי האזרחים וסופה אנארכיה, בפועל ההצלחה היתה
אבסולוטית. לא עוד פשע ועימותים עם החוק, כי אם הכרה בחשיבותו
של הסדר למען קיומה של החברה. אט אט אימצו מדינות נוספות את
הרעיון והצרו את סמכות הרשות האוכפת למטרת מניעת פשיעה כמו
סיום חיים בלבד. ההצלחה לא היתה זהה בכולן, אך די בלציין כי רק
שתי מדינות החליטו לחזור למצב טרם השינוי ולהפקיד בידי הרשות
האוכפת סמכויות נרחבות. השיח הציבורי לא נסב עוד סביב השאלה
האם על מדינה לנקוט בצעד זה, אלא מתי עליה לעשות כך. כשהחלטתי
להחיל שיטה זו בברווריה שנים ספורות אחרי הקמתה, סברתי שאזרחי
המדינה מוכנים לקבל על עצמם את האחריות לקיומם, תוך שאני מבטל
דעות כשל ג'ואי בדבר העיתוי המוקדם, למרות שמעולם לא הוחלה
השיטה על מדינה בהתהוות, במהרה הבנתי כי טעיתי.
"עובדה היא שאפילו שם לא חזרו אחורה, אלא השאירו את המצב כמו
שהוא". הבנתי כי טעיתי, אך כנראה שעדיין קשה לי להודות בכך
בפני אחרים.
"מדבריך ניתן להסיק כי אתה עדיין בטוח בצדקתך".
"לא אמרתי את זה".
בעוד אני מדבר עם ג'ואי נשמעת טריקה חזקה של דלת הכניסה.
מבוהל, אני מביט במהירות אל מאחורי גבי, ורואה כי הדלת עדיין
עומדת שלמה, ולא כפי שחשבתי. בחורה צעירה שנשימותיה מהירות
וחדות מוודאת היטב כי הדלת אכן סגורה אחריה. היא בוחנת בחטף
להיכן הגיעה ואז זזה שני צעדים לימינה אל מאחורי הוילון החום
אדום משהו. בידה האחת היא מסיטה מעט את הוילון בכדי שתוכל
להתבונן אל הרחוב, ואת היד השנייה היא מניחה על צידה, מנסה
להסדיר את נשימותיה. בשיער פזור וחולצה שחציה בתוך מכנסיה
וחציה בחוץ, היא לא שמה לב כלל איך כל יושבי הפאב של ג'ואי
נועצים בה מבטים וממשיכה להביט החוצה למשך מספר דקות. בינתיים,
ג'ואי מסתכל עלי, תמה אודות מעשיה של זאת, אבל מבוהל מעט, אולי
מבוהל מדי בכדי לשאול אותה לפשר מעשיה. הוא מוזג לעצמו כוס
בירה ולא פוצה את פיו. עוברת עוד כדקה בערך והוא מגיש לי כוס
מים גדולה, חשוב לשתות מים מדי פעם כששותים כמויות גדולות של
אלכוהול לדעתו. אני אוחז בכוס בלי כל כוונה ללגום את המים
ממנה, אך הוא מזרז אותי בטענה שזה חשוב. אני לוגם לגימה ממושכת
ואיטית תוך שהוא ממשיך בניסיונות השכנוע שלו, למרות שאין בכך
צורך עוד, כאילו רוצה הוא שפי יתמלא מים. הוא אוחז בכוס נקייה
ביד אחת ובמגבת בידו השנייה ושולח בכיווני מבט קצר, ומיד משפיל
חזרה את עיניו. ידו השנייה עסוקה בלנקות את הכוס ועיניו עולות
שוב לכיווני ויורדות חזרה אל הכוס. הוא מנגב את הכוס שוב ושוב
ומקץ כמה דקות, הכוס כבר מזמן מבריקה, הוא מאשים אותי בפירוק
יחסיו עם חברתו הקודמת. במהלך חיי הקצרים הואשמתי לא אחת
בדברים, עם רובם היה הצדק. לתומי חשבתי שבמקום כמו זה אזכה
למנוחה מכל אלה אך טעות בידי. "אני בטוח שלא עשיתי זאת
בכוונה".
הבחורה הצעירה שלפני זמן קצר נכנסה בסערה לפאב הספיקה להתיישב
בינתיים לשמאלי, כסא אחד בלבד מפריד בינינו. היא מנגבת את
עיניה בקצה חולצתה. ג'ואי שואל לרצונה והיא מבקשת כוס מים,
שנייה אחר כך מתנצלת, היא התכוונה לבקש כוס בירה גדולה. צריך
לשלם עכשיו או אחר כך היא שואלת, זה לא משנה לג'ואי ובתנאי
שתשלם, והיא מבטיחה שתשלם, בוודאי, היא לא חשבה אחרת, וג'ואי
מנסה להרגיע אותה אך היא מוציאה את הכרטיס, בבקשה, כמה שזה
עולה, אך בכרטיס אין את הסכום הנדרש, היא שכחה להטעין אותו.
"הייתי בטוחה שיש בכרטיס די כסף עבור הבירה. הנה, קח אותה
בחזרה, אני מעדיפה שלא תגבה ממני תשלום דרך קריאת האישון שלי".
ג'ואי מחייך, הוא עדיין לא התקין את מערכת הזיהוי בעזרת אישון
העין בפאב, היא עולה לא מעט כסף, אבל זה בסדר, היא יכולה
להישאר ולשתות, ג'ואי לא יגבה ממנה בעבור זה. היא מבטיח כמובן
לעבור כאן בהזדמנות הראשונה שתהיה לה ולשלם, דבר כזה לא קרה לה
מימיה.
ג'ואי מניח לה לשתות לנפשה וחוזר לשיחתנו בה האשים אותי בפירוק
יחסיו, ובנימה מתנצלת מבהיר מיד שבוודאי לא עשיתי זאת בכוונה,
אפילו לא היתה לי כל אפשרות לדעת, ומתקן את דבריו הקודמים. אחת
מפעולותיי גרמה לכך בעקיפין. הם היו ביחד שנתיים, אהבה גדולה
מאוד שררה שם. היא היתה יפה, אשת שיחה נעימה ואפילו מצחיקה
מאוד. אפילו חשבו על מיסוד הקשר ויצירת דור נוסף בעל מטען גנטי
כשלהם. אני תוהה כיצד אני מצליח להפריע לתבנית כה רומנטית
ונדושה, הוא כתב לה שירים, ביחד הם הלכו אפילו לקורס על רזי
האהבה, וכאן אני נכנס לתמונה. הכרזתי על ביטול הדרגתי של הרשות
המבצעת גרמה למחלוקת חריפה ביניהם. הוא חשב שהוא מסוגל לשלוט
בחייו ולכוון אותם למקומות מועילים, היא טענה כי למרות וכבר
המודל פועל בהצלחה זה זמן רב באזורים אחרים, שלטון כמעט טוטאלי
של האזרחים על חייהם אינו בריא. התחיל ביניהם ויכוח נוקב,
כמובן שזה הקרין על כל חייהם, אשר הסתיים עת הלכה היא לכנס
הבעת דעה מנוגדת, ממנו לא חזרה עוד לביתם המשותף. שלחה חברה
לקחת את בגדיה וכך זה הסתיים. את החודשיים הבאים הוא בילה
במפגשי תמיכה, בדיוק כשחשב שהוא מוכן להמשיך הלאה פגש אותה
במקרה ברחוב וחזר לקבל תמיכה לתקופה נוספת של שלושה חודשים, שם
הוא הכיר את זוגתו הנוכחית. נשוי מזה חצי שנה לערך הוא מסביר
לי כיצד הבין שנועד הוא לחלוק את חייו עם בת זוג, לא טוב לו
האדם עת הוא לבדו, ואין מאושר ממנו היום. עת גרמתי לו להיפרד
מחברתו הקודמת, "היא שלא היתה בנויה לעצמאות מחשבתית ומעשית",
חשב שקרס עליו עולמו. בהתחלה חשב להתנתק אבל מיד הבין שעליו
דווקא להיפתח, לקבל, אפילו אם הדבר כרוך בפגיעה.
כבר מזמן סיימתי לגמוא את כוס המים שברשותי אבל ג'ואי עסוק
בפריסת מהלך חייו בשנתיים האחרונות ואני לא מעוניין להפריע לו
בבקשות מיותרות כרגע. אולי אם מישהו אחר מהנוכחים יפנה אליו
בבקשה, אנצל זאת ואצטרף בבקשה אחת גם אני. אבל כנראה והכוסות
של כולם מלאות, וג'ואי מספר לי כיצד המפגשים היו אלה שעזרו לו
להיפתח כלפי העולם בכלל והסביבה הקרובה בפרט, ואיך שבזכות זה
פגש הוא באשתו הנוכחית, אחרי שהתחבט קשות בשאלה האם לפנות אליה
בשיחה אישית. ואיך הוא שמח עכשיו, הם נשואים.
הוא נראה לי כעת רגוע מתמיד. כבר קרוב לעשרים כוסות לערך הספיק
הוא להבריק, ואני תוהה האם הגיעה השעה בה אוכל לבקש עוד משקה.
אולי הפעם אבקש אחד כהה יותר, מר יותר, משכיח יותר. הוא לוקח
את הכוס הריקה שלי, אך במקום לשטוף אותה, הוא ממלא אותה שוב
במים קרים. "תשתה, זה חשוב", הוא אומר ומפנה את מבטי בעזרת
עיניו אל הבחורה שיושבת לשמאלי כאילו שואל אותי לפשר סיפורה.
והיא, היא יושבת ללא נוע, מכונסת בעצמה ובכוס הבירה שלה, אותה
עדיין לא לגמה.
אני שותה מעט מכוס המים, זה חשוב, ומביט בצלילותם. ככול
שמביטים מקרוב יותר, נראים המים עכורים יותר. בעודי חוקר את
מרכיבי המים, ג'ואי אומר לי שככל הנראה צפויה אישתו להגיע לפאב
מאוחר יותר, לקראת המסיבה, והוא ישמח לערוך לי היכרות איתה.
היא מקסימה, אני בטוח אוהב אותה.
ג'ואי שואל אם אני נפגש כאן עם מישהי בערב או שאחגוג את השנה
החדשה לבדי. אין הרבה אנשים שיוצאים לבדם בערב הזה, אבל בכל
מקרה זה עדיף לדעתו מאשר להישאר לבד בבית. כנראה שאחסר בת זוג
הערב, אך בטח שלא אהיה לבדי אלא עם עצמי אני אומר לו, והוא
צוחק. משונה לי תגובתו משום שאני כלל לא התבדחתי.
חמש דקות אחרי השעה שבע בערב ורעש חזק הבא מן הרחוב מחריד את
אוזני כל יושבי הפאב. תוך שניות המולה משתוללת ברחוב. אני יוצא
החוצה לראות מה פשר המהומה, נדחף בין דלתות הפאב הצרות בניסיון
לצאת ביחד עם עוד כמה אנשים סקרנים.
עשרות אנשים מתקהלים במעגל כעשרים מטר מן הפאב. צעקות לעזרה
עולות מן ההמון ביחד עם קריאות לאמבולנס. שמישהו יקרא לאמבולנס
זהו המשפט הפופולארי ביותר, אבל משום מקום לא נשמע כתגובה
המשפט אני אקרא לאמבולנס או קראתי כבר לאמבולנס. אני ממשיך
להתקרב אל עבר מרכז ההתקהלות, בקושי רב מצליח להתבונן אל מרכז
המעגל. אך עוד בטרם הספקתי להסתכל פנימה אני מחבר רסיסי מידע
שנזעקים מקולות האנשים שלידי בכדי להבין את שהתרחש זה עתה.
כנראה שאיש שפסע לתומו ברחוב נורה שתי יריות ממרחק קצר ממכונית
נוסעת. רות ומוריס מעדכנים אותי שגבר כבן שלושים וחמש, אולי
אפילו ארבעים, קשה להם לומר בדיוק שכן הוא מוטל על הכביש על
בטנו מכוסה בדם, נפגע מיריות לעברו. הם יודעים להוסיף שירייה
אחת פגעה בכתפו וירייה שנייה החטיאה אותו כי המכונית נסעה מהר.
בנס, הם מוסיפים, אף אדם נוסף לא נפגע בשוגג מהירייה השנייה.
לאור העדכון המפורט שקיבלתי אני מוותר על הניסיונות לחדור את
מעגל האנשים המקיפים את הנפגע ועושה דרכי חזרה בין כל האנשים
שחלקם עברתי קודם וחלקם הגיעו למקום אחרי ונעמד בצד המדרכה,
נשען על חלון הפאב של ג'ואי. טיפות הגשם שיורדות לא מפריעות
לזרם אנשים בלתי פוסק להמשיך ולהגיע ולנסות להשיג מידע על
המאורע, גם לא העננים הכהים המאיימים מלמעלה.
כעבור שתי דקות בערך מגיע צוות הטלוויזיה הראשון למקום. מיד
אחריו מגיע האמבולנס שמתברר שמישהו בכל זאת קרא לו, והצוות
הרפואי מיד מפנה את האנשים מהמקום בכדי שיוכל לטפל בנפגע,
שמצבו כנראה בסדר כיוון שהוא נעמד לבדו על רגליו. הצוות הרפואי
מתעקש לפנותו על אלונקה ובין כל האנשים אני מצליח לתפוס מבט
קצר על הנפגע. גבר בגילי הלבוש בז'קט אפור ובמכנס ג'ינס כחול.
אני נשאר שעון על חלון הפאב של ג'ואי, נושם מעט מהאוויר הנקי
לפני שאחזור לתפוס את כיסאי בפנים על יד הדלפק. רות עוברת
בסמוך אלי בדרכה חזרה פנימה. היא מביטה בי, נעצרת לרגע, שואפת
ארוכות מן הסיגריה שבן אצבעותיה, נושפת את העשן על פני ומסבה
את תשומת ליבי לכך שאני לבוש בבגדים זהים לבגדים אותם לבש
הנפגע בכל הנוגע לצבעים. ובתור הלצה מוסיפה שאולי בכלל התכוונו
לפגוע בי. יכול להיות אני עונה לה, אם צודקת היא זו לא תהיה
פעם ראשונה לכך, היא לא ידעה שניסו לפגוע בי כבר בעבר ואני
מבהיר את עצמי, לא התכוונתי אלי בפרט אלא למנהיג בכלל.
לאט לאט כולם נכנסים פנימה, כל אחד מתיישב חזרה במקומו עושה את
אשר עשה קודם לאירוע. בדרכי פנימה אני מבחין בבחורה הצעירה
מביטה באירוע מתוך הפאב בצמוד לדלת הכניסה, מנגבת עוד דמעה.
אולי לא רצתה להירטב. אני מתיישב בכיסאי וג'ואי רוקע ברגלו חזק
על הרצפה, כנראה סיים זה עתה את חייו אותו מקק שחור שהתארח
בפאב, ואכן, בעזרת מטלית נייר הוא מרים את הגויה הקטנה, עוטף
אותה היטב וזורק אותה לפח. אני מסתכל אל עבר דלת הכניסה והיא
עדיין עומדת שם, בוחנת את שמתרחש בחוץ. בדיוק באותו הרגע
מגיעים ברחפות החדשות שלהם נציגי מחלקת הפשיעה, והיא מסתובבת
ועושה דרכה אל עבר הכסא שלה. עת היא מתיישבת היא פונה אלי,
מבקשת את סליחתי קודם, היא שמעה אנשים שדיברו בחוץ ורק רצתה
להיות בטוחה שהם צדקו ושאני זה באמת אני. לא מנומס מצידה היא
מוסיפה, קוראים לה יוליה.
הקישוטים למסיבה החלו להגיע כרבע שעה לפני שמונה בערב, כחצי
שעה לאחר שהאמבולנס פינה את פצוע ניסיון ההתנקשות. ג'ואי מתגאה
בפני הנוכחים שלא חסך אפילו בקישוט אחד, שכן התחייב לעצמו כבר
בערב השנה שעברה שבמסיבת ערב השנה החדשה, הנוכחית, יקיים את
המסיבה הכי זוהרת מכל הפאבים בעיר. אמנם צנועה, אמנם אינטימית,
אך כל מי שיגיע מובטח לו כי ייהנה, למרות שלא מובטח לו כי
יורשה להיכנס מוסיף ג'ואי. אני לא מבין כיצד תכונות כמו
אינטימית וזוהרת הולכים יחדיו כשבאים לתאר מסיבה, אך ג'ואי
נלהב יותר מדי בכדי שאפריע לו בשאלה זו.
ואכן התפאורה היא מכל גוון הקיים בקשת בצבעים, נוצצת כתכשיטים
וזוהרת כאבני חן כך מתאר אותה ג'ואי בהתלהבות רבה. גם לדעתי
התפאורה בהחלט מאירה וצובעת את הפאב הקטן ואכן אינטימי ועוטה
עליו תלבושת חג.
השעה עדיין מוקדמת, המסיבה אמורה להתחיל בעוד כארבע שעות , קצת
יותר. במחשבה שנייה אולי אפילו פחות מארבע שעות. אבל ג'ואי הוא
לא היחיד שמתרגש מקיום המסיבה. שנים רבות עברו מאז הייתי נוכח
במסיבה אמיתית, כזו שלא אורגנה על ידי יועציי לצרכים
דיפלומטיים כאלה או אחרים. שנים כה רבות עברו מאז הפעם האחרונה
עד כי מנסה אני להעלות בזיכרוני את הפעם האחרונה בה חגגתי
באופן ספונטאני ואמיתי אירוע כלשהו במקום כמו הפאב של ג'ואי,
מקום בו אני מרגיש אחד כמו כולם, אך אינני מצליח להיזכר במאורע
שכזה. אפילו לא בבילוי רגעי וסתמי. האירועים שאני כן מצליח
לחשוב עליהם היו בעלי אופי לאומי או דיפלומטי ברובם, כאלה בהם
הייתי האורח המרכזי והחשוב מכולם, או כאלה בהם הייתי בחברתם של
עוד אנשים בעלי תפקיד ומעמד כשלי.
ג'ואי מתחיל לעטר את החדר בקישוטים שהגיעו זה מכבר. ארגז נוסף
עושה דרכו פנימה אל הפאב נישא בזרועותיו של בחור צעיר העובד
בחברת שליחויות, כך מספר הסרבל אותו הוא לובש. הקירות
הצבעוניים ממילא מרוב תמונות ועבודות יד שונות (אומנות לדעתו
של ג'ואי) מתכסים עוד יותר לאט לאט. אני מביט בו תולה כדור
צבעוני היורד מן התקרה ממש מאחורי ומבחין במפת הכדור שכנראה
תלויה שם זמן רב אך לא הבחנתי בה קודם, שכן לא סביר שהיא אחת
מהקישוטים אותם הספיק לתלות כבר. אני קם לתפוס בה מבט מהיר
לפני שחישוקים צבעוניים וכדור כסף עם ריבועים קטנים ונוצצים
יכסו את הקיר עליו תלויה המפה, ומכל ארצות העולם עיניי קולטות
את שטחה של ברווריה הקטנה דווקא.
ג'ואי לא מתחשב בי ועשרות חישוקים צבעוניים נופלים באחת מן
התקרה, חלקם אפילו פוגעים בראשי אך למזלי הם עשויים מתכת דקה
שלא פוצעת אותי. אני פוסע שני צעדים אחורה בחזרה למקומי. בחור
צעיר בדיוק מתכוון לשבת בכיסאי אך אני מסמן לו שהמקום תפוס
והוא הולך מרחק ארבע כיסאות ממני ומתיישב על כסא זהה לשלי.
הפאב ריק כמעט לגמרי אך דווקא בכיסאי הוא חפץ לשבת, מה גם שרוב
הכיסאות הפנויים לצד הדלפק זהים בדיוק לשלי. אולי הוא פשוט רצה
להיות קרוב ליוליה, למרות שאני לא בטוח בכך כלל. אני מתיישב
בכיסאי ומחשבתי נודדת פעם נוספת אל ברווריה. זמן פנוי רב שנמצא
ברשותי עכשיו, מוצר יקר שלא היה ברשותי זה זמן רב, מאפשר לי
לחשוב על דברים שלא היה לי זמן אליהם קודם, חשובים ככל שיהיו.
ואחד מהם זה היא, ברווריה. הפתאומיות שבה נותקו יחסי עימה אחרי
שבע שנים מפתיעה אותי כעת. כמעט בחוסר אכפתיות מוחלט, גם
בהרגשת אי שייכות אולי, עליתי לי על המטוס הראשון שעשה דרכו אל
מחוץ לגבולותיה, זוכר שלא ממש התעניינתי ביעד, וככל שהתרחק
המטוס מאדמתה כך התרחק גם ליבי. כשכבר נחתי ביבשת אירופה
ברווריה היתה זיכרון רחוק ותו לא.
וזיכרון זה עולה בראשי כעת ומעביר צמרמורות בכל גופי. אני לא
יודע, אולי זה הגועל מהתנהגות כה עצורה, כאילו הייתי פסל במשך
שבע שנים בכיכר המרכזית בעיר הבירה של ברווריה ולא מנהיג
המדינה. וכעת כל שנותר שם באמת הוא פסל שלי בכיכר המרכזית,
אותו הציבו עוד בתקופת כהונתי שם כמנהגם עם כל המנהיגים שקדמו
לי, ושלא טרחו להורידו למרות הצורה בה הלכתי. אני מביט בבקבוק
הבירה שנמצא לידי, מקווה שיעזור לי להעביר את ההרגשה המוזרה
ואת העיוותים בכל הגוף, ואכן כך.
לגימה אחת ואני חזרה בעולם המוכר לי. לא כל כך מוכר בעצם, שכן
הפאב הקטן והחשוך מלפני דקות אחדות, או לפחות נראה לי שעברו
דקות אחדות בלבד, הוא מקושט ומעוטר כולו באביזרים צבעוניים מכל
סוג שהוא.
שלושת רבעי השעה אחרי השעה שמונה בערב והדף המונח מולי נראה
מעט צהוב יותר אפשר לומר, במיוחד אם מביטים עליו מזווית
אלכסונית, שבה ראשי לא מצל על הנייר, ומאפשר לתאורה החלשה אשר
ממוקמת מעליו להאיר את הנייר. אך מטרתו איננה להחליף צבעים,
אלא לשאת את ההרצאה שלי. ג'ואי שוב שואל אם אני בטוח שאני לא
ממהר ואני שוב עונה בשלילה. הרגל חדש פיתחתי לעצמי, להביט
בשעון לעיתים תכופות, וג'ואי מבחין בכל אחת מהפעמים. הוא שואל
לדעתי על הקישוטים, בהחלט מרשים אני עונה לו ומיד אחר כך מביט
על הדף וחושב שהפאב עוטה אוירה שלא מאפשרת לי להוציא מילים מפי
אל הנייר. אולי טיול רגלי קצר ברחובות העיר יעזור לי, אך אני
כבד מדי בתחושותיי בכדי ליישם רעיון זה. וכמוני, גם ג'ואי
מבחין בנייר הריק ושואל אותי מדוע בכלל ביקשתי ממנו נייר אם
אין בכוונתי לעלות משהו על הכתב. אני מספר לו אודות הרצאה אותה
אני אמור להכין, ובתשובה לשאלתו עונה לו שנושאה הוא מנהיגות.
הוא מחכה שאני ארחיב בשיחה אבל מבין שלא יקבל את מבוקשו. במקום
לנהל שיחה עם ג'ואי אני חושב לנסות ולהתחיל לכתוב משהו על
הנייר, למרות אווירת המסיבה שפושטת לאיטה בפאב. אחרי מספר שעות
ישוב על כיסאי, כשליטרים רבים של בירה מזמן עשו דרכם החוצה
מגופי, בטוח אני שיש לי את הדרוש בכדי שאוכל לכתוב לפחות בראשי
פרקים. את הטיול ברחובות העיר השקטה אדחה לפעם אחרת. את העט
אני מוצא על הרצפה בצמוד לדלפק. בראשי עובר משפט ששמעתי בעבר
ושאיתו אני מעוניין לפתוח את הרצאתי. בשל בעיות הקשורות
בזיכרון אני כותב אותו על הנייר בנוסח שונה במעט מהמקור.
"מנהיגות כמוה כיופי. מרבית האנשים יזהו אותה, אך בו בעת יתקשו
להגדיר אותה". וההגדרה מוטלת עלי, בזמן שאולם מלא באנשי אקדמיה
יאזין למוצא פי. אני כותב איך מנהיגות היא הנעת אנשים לפעולה
מתוך רצונם בלבד וללא כפייה, ולרגע נראה לי שהעט כותבת מעצמה,
אני מרגיש משוחרר כמו שלא הרגשתי זמן רב, למרות שלא יצאתי את
הפאב לטיול כמו שרציתי, אך מבט בדף מגלה חמש שורות כתובות
בלבד. אני מוסף שורה שישית, מנהיג הוא זה שמחולל שינוי ומביא
פריצת דרך, אך לא בטוח אם זה לטובה בהכרח, ורושם ליד שורה זו
שעלי לנהל דיון אודות משפט זה עם הנוכחים בהרצאה. אני מוסיף על
הנייר כמה שורות אודות חשיבות המקורות האישיים של המנהיג
ביצירת שלטון חופשי ללא צורך בכפייה, ומעלה את הרעיון שעל
המנהיג להיות אולי מעין פסיכולוג. לקראת סופו של הדף אני חורץ
ואומר שהכישרון להנהיג הוא יסוד אישיותי מולד. היכולת להיות
מנהיג טוב היא כבר ערך שהמנהיג צריך להשקיע בטיפוחה. כשאני
מגיע לחשיבות ביטחון המנהיג ביכולתו אני עוצר להבין כיצד זה
שלי התערער כל כך בשנים האחרונות. ההרצאה בוודאי לא תהיה קלה.
עלי לצפות לשאלות נושאות פן אישי ועלי להיות מוכן להתמודד
איתן. אני בכלל לא בטוח שאני מסוגל לעשות כך. אני חושב ללא הרף
האם יתכן ואני עדיין לא מוכן להעביר הרצאה בנושא זה. האם אין
זה יומרני מצידי לנתח עכשיו את נושא המנהיגות?
החרדות שתוקפות אותי כופות עלי לסיים את תהליך הכתיבה, ולמרות
שכבר ידעתי כיצד אני רוצה לסיים את ההרצאה, המשפט אותו הייתי
מוכן כבר להעלות על הכתב פרח מזיכרוני.
לא הספקתי לכתוב הרבה, אבל בזמן שהעליתי מספר מחשבות על הכתב,
שינה מעט המקום את פניו. עשרים דקות בערך לפני השעה עשר בלילה
ומבט חטוף אותו אני מעביר לרוחבו של החדר מגלה לפחות שלושה
זוגות שהצטרפו לא מכבר. הפרש הגילאים בינינו ניכר, עד כי אני
תוהה אם הם אולי יהוו את קהל המטרה להרצאתי המתוכננת.
ג'ואי ניגש אלי ואומר לי, לא לפני שהוא מוודא שיוליה אכן שומעת
אותו, שבזמן שאני ישבתי לי בשקט וכתבתי, יוליה הביעה את
התפעלותה מן הפאב, לא רק מן הקישוטים להערב הוא מוסיף, אלא
מהעיצוב כולו. בחורה כלבבי הוא מוסיף ומחייך לעברה. אני שואל
את ג'ואי לגילם הצעיר של המבלים בפאב והאם זה מה שצפוי להיות
כאן היום בלילה. יוליה שואלת אותי אם אני לא מבוגר מדי כדבריה
למסיבה מעין זו, ובכלל, למה אני נמצא כאן לבדי בערב השנה החדשה
ואני עונה לה שאני יכול לשאול אותה שאלה זהה, ג'ואי מתערב
ואומר שאני יכול לשאול אבל היא לא תענה לי. כנראה הוא לא שאל
אותה קודם רק על האופן בו עיצב את הפאב. הוא מביט בה מחכה
שאולי עכשיו היא תענה לו. זוג נוסף עושה דרכו פנימה, חבוק,
נראה לי מאוהב. ג'ואי מקרב פיו לאוזני ומספר לי כי כל יום
באותה שעה, במשך שלושת השבועות האחרונים, מגיע זוג האוהבים
הצעיר אל הפאב, וכאן הם מפליאים את אהבתם אחד על השני. תשוקה
כזאת ג'ואי לא ראה זה זמן רב, לפחות לא מאז אותו זוג מפורסם
שהפסיק לבוא לכאן לפני כחצי שנה. אבל לדברי ג'ואי, הזוג הנוכחי
הוא בעל תשוקה גדולה הרבה יותר. "תשוקתם עזה ככל שהם צעירים
יותר". חושב אני לעצמי איזה בר מזל הוא ג'ואי שיכול הוא לפחות
לחיות תשוקות של אחרים. אני אינני יכול לזכור תשוקה בחיי מהי.
אף לא אחת ממערכות היחסים אשר חוויתי לוותה בתשוקת בשרים
אמיתית, כזו שדורשת ממך עוד ועוד ללא הפסק. אפילו הנהגתי את
ברווריה היתה תולדה של תהליך מתמשך אשר נבנה בשלבים, כזו אשר
לא הפתיעה אף לא אזרח ברוורי אחד. הם התרגלו אלי, אפילו זה לא
היה תהליך פשוט, ואחרי זה בחרו בי. אולי כי כבר הייתי שם. חש
אני כי אף אחד לא ירצה בי עוד. להנהיג, אני מתכוון. "מספר
פעמים בעבר כבר העירו להם על התנהגות לא נאותה, אבל קשה לי
לומר כי זה הועיל". כל שאני יכול לחשוב הוא שלי אף פעם לא
העירו, וכאילו כדי לדרוך עוד יותר נזכר ג'ואי בערגה בתקופות
אשר גם הוא היה מאלה. אינני יודע מדוע שאלתי אותו אודות ההווה,
אבל לא הופתעתי כלל לשמוע ששנינו שייכים לאותה קבוצה היום.
מנימת תשובתו למד אני כי הוא מקבל את זה כטבע העולם. הלוואי
והייתי יכול להוכיח לו כי לא נכון הוא הדבר, אבל לצערי לא אני
האדם המתאים לכך. ובאמת, בעוד אנחנו משוחחים, הספיק הזוג הצעיר
לעבור מקום לשולחן פינתי שהתפנה זה מכבר, והוא עסוק כעת בלתת
ביטוי לתשוקתם המאירה את כל המקום. אני שואל את ג'ואי לכמה
אנשים מצפה הוא הערב. הוא מקווה כי יהיה מלא, אבל הוא לא יודע
להעריך את חתך הגילאים. אני מביט סביבי והפאב בכלל אינו ריק.
ג'ואי מקווה שיהיה מלא הלילה, אך אני אינני רואה שיש מקום לעוד
הרבה אנשים בפאב. הוא מתחיל להיות מעט רועש, את המוסיקה
האמיתית ג'ואי שומר לאחר כך, כשבאמת יתמלא המקום, ואני מקווה
שאם כבר, אז לפחות בעוד זוגות כמו זה היושב בפינה, ומזה כעשרים
דקות עסוק בליטופי גוף והרבה מעבר. אני מסתכל בדף הצהוב ונחרד
מן המחשבה שאזרחי ברווריה פשוט נהיו אדישים אלי ככל שהזמן חלף.
האם זו סופה של ההנהגה?
הדקות חולפות להן במהרה מאז התחלתי להעלות מילים על הנייר.
מרבית מהשולחנות בפאב כבר מאוכלסים באנשים. דלת המקום פתוחה
רוב הזמן, אם להכניס אנשים או להיפרד מכאלה המבקשים לקבל את
פני השנה החדשה במקום אחר, אולי גדול יותר, הומה יותר. באו
לפאב של ג'ואי ללגום כוס בירה אחת, לאחל שנה טובה ולהמשיך
הלאה. כוס הבירה שהזמנתי לפני כשעה, אולי יותר, עדיין עומדת
לידי בדיוק במצב בו קיבלתי אותה, אך למרות הרגשת הצמא הפוקדת
אותי, אני מעדיף לשתות מים נקיים מהברז. כוס גדולה אני מבקש
וג'ואי מגיש לי אחת מיד. "סיימת לכתוב להיום?" הוא שואל, ואני
עונה שנראה לי שכן. יותר מדי רעש יש במקום, פחות מדי רצון יש
בתוכי בכדי לכתוב. יוליה מתעניינת בנושא עליו כתבתי וג'ואי
מספר לה. היא ממשיכה לשאול אם אני מתכוון להפוך למרצה, מעין
מקצוע במשרה מלאה, או שאני מעביר הרצאות לעיתים רחוקות בלבד,
באירועים מיוחדים. לומר את האמת, עדיין לא החלטתי. זה תלוי
כמובן אם ירצו אותי. לדעת ג'ואי אין כל סיבה שלא, בכל זאת יש
לי ניסיון שמדבר בעד עצמו. מזה בדיוק אני חושש, אבל ג'ואי,
שכנראה היה מתומכיי הנלהבים בטוח שאין לי כל סיבה לדאגה. באותה
הזדמנות הוא מספר לי שמאוד היה רוצה להיות מרצה באוניברסיטה.
מעין חלום חיים. "אתה לא כל כך רחוק מלהיות אחד", אני אומר
והוא מרגיש נבוך במעט, ואני מוסיף כי לדעתי העבודה שלו מאוד
מעניינת, זה כיף לפגוש כל כך הרבה אנשים, חלקם לפעמים
מעניינים. "תסלחו לי, אבל הגיע הזמן להחליף את המוסיקה למשהו
שמח יותר. החברה רוצים לרקוד". אני מביט מאחורי ורואה קבוצה של
אנשים שרוקדת לה בין השולחנות. אמנם המוסיקה לא כל כך מתאימה,
אבל לא דבר פשוט כמו זה ימנע ממך לחגוג. לפני שג'ואי באמת הולך
לעשות כדבריו, הוא פונה ליוליה ושואל אותה אם היא סוף סוף
מוכנה לספר לנו משהו על עצמה, במיוחד הוא מתעניין במה שהתרחש
כאן אחר הצהריים עת נכנסה בצורה כה חריגה אל הפאב. אני מוסיף
שאם היא אכן בורחת ממשהו כמו שזה נראה על פניו, סופה שאכן
ימצאו אותה, ולא יעבור עוד הרבה זמן עד שזה יקרה. ג'ואי מהנהן
ואחרי כמה שניות של מחשבה ונשימה אחת עמוקה, היא מתחילה לספר
לנו, לא לפני שהיא מבקשת שלא נסגיר אותה לנציגים של רשות
האכיפה, למרות שגם לה ברור שכאשר הם ירצו הם ימצא אותה.
"נפגשנו לפני קצת יותר מחודש. הוא היה זה שתמיד חלמתי עליו.
אין לי מילים לתאר אותו. בן ארבעים ושבע, מבוגר ממני בעשרים
וחמש שנים, אבל השנים כמובן לא ניכרות בו. הייתי רוצה לתאר לכם
את מראהו אבל אני יודעת שאפרוץ בבכי, אני לא יכולה". נדמה לי
שאני יכול לדמיין איך הוא נראה אבל אני לא מפריע לה. "החלטנו
לקשור גורלות, זה הרי כל כך התבקש, אבל ההורים שלי סרבו לאפשר
לי לעשות זאת בכל תוקף". ג'ואי שואל אם היא עדות לשמרנים
האחרונים שנשארו על פני הכדור והיא מבקשת שלא יתבדח עכשיו,
ועונה לו שהוא צודק. "הם לא הסכימו שאפגוש אותו כיוון שאין הוא
יציר האלוהים אלא תוצר המדע, ומבחינתם דבר אינו חשוב יותר".
ג'ואי לא מתאפק וקוטע שוב את השיחה, הרי חיים ביננו מספר לא
קטן של אנשים שלא נולדו כדרך הטבע ולכן הוא מתקשה להבין גישה
מעין זאת כלפיהם. בוודאי שהיום כבר כולנו היינו צריכים להתרגל
לרעיון, אבל בעוד יוליה חיה אותו, ההורים שלה מסרבים להשלים
איתו. "בכל אופן, לא ראיתי שום דרך להמשיך לחיות ככה. החלטנו
לסיים את חיינו ביחד, באותו הרגע, היום בשעה חמש ושלושים בערב.
הוא בלע את הגלולה ואני נבהלתי, פאניקה אחזה בי ברגע האמת
וברחתי. מאותו הרגע שנטל את הגלולה כבר לא יכולתי לעשות למענו
כלום, שניות אחר כך כבר עזבה אותו נשמתו, וכיוון שפחדתי כי
יאשימו אותי בסיום חייו, ברחתי. אבל מרגע שמת הוא, אין לי טעם
בחיי, אין לי ממה לברוח".
שלושתינו שותקים למשך שניות ארוכות עד שג'ואי משחרר אנחה
גדולה. זה הסיפור כולו היא נשבעת, לא רוצה לדבר על זה יותר.
היא מסיימת את כוס הבירה שהגיש לה ג'ואי עת נכנסה לכאן. נראה
לי כי הוקל לה.
ג'ואי מחליף למוסיקה קפיצית, אני לא כל כך מעורה בסגנון הזה
של מוסיקה, ועכשיו כבר רוב האנשים על הרגליים, מתנועעים לפי
הקצב. הוא ניגש אלי ואומר לי שהוא תמיד יודע מתי הם רוצים
לרקוד, ושצדקתי קודם, זה באמת כיף לפגוש הרבה אנשים, ושאני
אסלח לו על הבוטות, הוא כבר מרשה לעצמו להיות בוטה, אבל אם אני
רוצה הוא אפילו יכיר לי אחת או שתיים בהמשך הערב, העיקר שאני
לא אהיה בגפי כשהשעון יראה חצות. ועם המוסיקה הרועשת אני לא
בטוח אם הוא אמר אנשים או נשים. בכל אופן, תוהה אני איך יכול
אני להיות בגפי באמצע פאב מלא באנשים רוקדים.
פחות משעתיים נותרו עד הרגע בו יראו מחוגי השעון חצות עת
להתנשק. ג'ואי עדיין עומד מאחורי הדלפק כמו שהיה כשנכנסתי לפאב
בצהריים, למרות שלא מעט מהחוגגים מסמנים לו בידיהם להצטרף
אליהם. יוליה יושבת עכשיו לשמאלי, מבלי שיפריד ביננו כיסא. מיד
כשקמה לשירותים תפסו את כסאה בגסות, מזלה שהכסא לידי התפנה
בדיוק באותו הרגע כך שיכלתי לשמור לה אותו. בין הלגימות יורדות
לה כמה דמעות אותן היא לא טורחת להסתיר. מדי פעם ניגש אליה אחד
שכנראה הגיע לבדו ונדחה בעדינות, אין לה מצב רוח לחגוג, יעידו
על כך דמעותיה. לא היתה לי כוונה להיכנס דווקא לפאב היא אומרת
לי לא פעם, היא בכלל לא הבחינה בשלט הניאון בכניסה. במנוסתה
היא פשוט פתחה את הדלת ונכנסה. כשמבטה המזוגג לכיוון כוס הבירה
אני לומד כי הוא היה מתחשב ועדין, נתן לה מרחב אבל לא היה
מרוחק, בעל תואר פרופסור ממוסד הלימודים שנחשב למספר אחת על
הכדור אבל אף פעם לא מתנשא, יפה תואר אך צנוע בו בזמן. מה זה
משנה אם נולד הוא מבטן אימו או לא היא שואלת. הלוואי וכולם היו
כמותו. בוודאי אני יודע מה יעלה בגורלה, מתי ואם בכלל יעלו על
עקבותיה. הייתי מנהיג של מדינה ועל כן חייב אני להבין בדברים
מסוג זה. יש היגיון בדבריה, הרי רוב המדינות ניסו להנהיג דפוסי
שלטון דומים אחרי שניסו כמעט את כל סוגי ההנהגה האחרים או
שפשוט למדו מנסיונותיהן של אחרות, ואם אכן צודק אני, בקרוב
מאוד ימצאו אותה. זה לא שמחפשים אותה כעת ולא מוצאים אותה, יש
דברים חשובים הרבה יותר, הרי למה שמישהו ירצה בכלל לסיים את
חייו? היא נחרדת מהמחשבה אבל אני מרגיע אותה. מיד יבינו כי
נקייה היא מכל חטא, כל שירצו הוא לשאול כמה שאלות, להבין טוב
יותר את שהתרחש, בכל זאת, לא בכל יום מנסה אדם לסיים אדם את
חייו, לא כל שכן מצליח.
לראשונה מאז נכנסה לפאב, אחרי לא מעט שעות, היא פורצת בבכי. לא
סתם דמעה אחת במורד לחיה הדורשת תשומת לב רבה על מנת שיבחינו
בה כי אם זרם בלתי פוסק של דמעות. אני רוצה לבקש מג'ואי ממחטת
נייר, היא מנסה לנגב אותן בידיה, אבל עכשיו ג'ואי במרכז החדר
רוקד ביחד עם עוד מספר חברים. אני מביט בה, מה כבר אוכל לעשות,
את רוצה שאלך לשירותים להביא לך ממחטת נייר? אולי לא הייתי
צריך לשאול אלא פשוט לקום ולהביא, אבל היא בוכה ואני לא רוצה
להשאיר אותה לבד, במצבה בטח גם לא תוכל לשמור לי על הכיסא מפני
כאלה המבקשים לשבת על יד הדלפק אפילו אם זה הכיסא הפינתי
ביותר. שוב מביט אני בג'ואי, הוא לא מבין ומחייך אלי, מסמן לי
להצטרף אבל המבט שלי כבר מופנה אל השעון ושוב אל יוליה. ההורים
שלה עדיין לא יודעים את שהתרחש, היא אפילו לא יודעת אם תספר
להם, זה לא באשמתם אבל בהחלט יש להם קשר לאירוע שהיא לא תיתן
לו לשבור אותה, אם כבר לחזק אותה, ולמרות שכרגע היא לא יכולה
לחשוב על העתיד היא בטוחה שלהבא היא תדע לעמוד איתנה ואין זה
חשוב כיצד הוא הגיע לעולם, אם זה לא ימצא חן בעיני מישהו אין
הוא חייב להיות שם כדי לראות את זה, אלה הם החיים שלה והיא
תחיה אותם, האהבה שלה והיא זאת שתממש אותה, היא תמשיך לבכות
עליו אבל בעתיד היא לא מתכוונת לבכות עוד על אחרים כי אין
בכוונתה יותר לוותר, ובעוד מחוגי השעון מראים כי השעה אחת עשרה
שעה לפני ערב השנה החדשה זמן להתנשק, דועכות דמעותיה לאיטן,
ומתוך שהיא ממהרת להחליף את נושא השיחה אשר בוודאי מעייף אותה
רגשית, היא שואלת איזה מדינה הנהגתי ומתנצלת, קשה לה להיזכר
עכשיו, ראשה טרוד במחשבות אחרות. אני עונה ברווריה אבל היא לא
מקשיבה. אני מביט בנייר הצהוב. מתקן המפיות לימיני משמש כעת גם
כמשקולת המונעת ממנו ליפול. לא אני הנחתי אותו על הנייר, אולי
עשה זאת ג'ואי. הקשיים הרבים אשר בהם אני נתקל עת מבקש אני
לכתוב חומר להרצאה אחת, האם יתכן כי סיבתם היא שאינני מנהיג?
בזמן הווה אני מתכוון אבל לא כל כך בטוח. היא מתמקדת שוב,
ג'ואי כבר סיפר לה שאני מכין הרצאה למחר, גם על הקשיים בהם אני
נתקל הוא טרח לספר, היא בטוח לא יכולה לעזור לי לכתוב אותה אבל
תשמח להקשיב לה אם אני רוצה, בעצם למה שלא ארצה, היא מאמינה
שזה יעזור לי. דוד שלה, כך היא משתפת אותי, היה נציג איזור
מטעם פדרצית העמים כך שהנושא לא זר לה, עם זאת היא לא נמשכה
אליו מימיה. בכל אופן עברו שנים לא מעטות והיא לא יודעת למה
היא מספרת לי את זה. אני מודה לה, מצטער שאין לי מה להקריא לה
עדיין למרות שבערך בעוד כמחצית היום אמור אני להעביר הרצאה. לו
נתבקשתי ללמד הרצאה זו לפני עשר שנים ודאי כי לא הייתי נתקל
בבעיה ולו הקטנה ביותר. הייתי מלמד את ההרצאה ללא כל הכנה
קודמת, ללא נייר עם חומר אותו כתבתי מבעוד מועד. יכול להיות
שהיכולת להנהיג באמת מתרחקת ממני והנה הנני כאן בודד, סביבי
חברים ארעיים, ללא כל יכולת לומר את מה שצריך, להעביר את
הדברים אל הנייר הצהוב, דברים שהיו שגורים בפי זמן כה רב.
"לא מתחשק לך להכיר מישהי? אתה לא רוצה נשיקה קטנה בחצות?"
"גם אני חשבתי שהוא ירצה", עונה במקומי ג'ואי ליוליה, "אבל כבר
התחלתי להאמין שהוא באמת לא נמצא כאן בשביל זה".
אני מחייך חיוך מאולץ ומהנהן בראשי כאילו לאות הסכמה. נניח
שחפץ אני בנשיקה קטנה עת יראו המחוגים שנה חדשה, כן אפילו אז
לא אדע מה אני אמור לעשות על מנת לזכות בכך. עברו הזמנים בהם
ידעתי כיצד לפנות לאישה ולכבוש את ליבה. כל שנותר מהם הוא
זיכרון עמום, אבל הרצון הוא ברור, וחושב אני כי אחרי שאסיים
מחר ללמד את ההרצאה צריך אני לחזור וללמד את עצמי את רזי האהבה
אשר כה שנשכחו ממני בשנים האחרונות.
הזמן עובר מהר כשרוקדים מסביבך. מוזר הוא הדבר אבל ככל שמועד
הנשיקה המסורתית מתקרב כך פוחתת עוצמת המוסיקה. מספר לא גדול
אנשים נשארו לרקוד במרכז החדר, וכנראה שרוב הנוכחים בפאב
מעדיפים לשמוע את המוסיקה כרקע לשיחתם. אני מציין בפני ג'ואי
שהמוסיקה בהחלט לטעמי והוא מספר לי שהוא משתדל לשים מוסיקה
שתהיה נעימה לרוב האורחים בדרך כלל. כדאי לי לבוא בימי רביעי
הוא מוסיף, מוסיקה מלפני כמאה ושלושים שנים, בוודאי אני אוהב
אותה. אני מזכיר לו שהוא סיפר לי מוקדם יותר שאישתו צריכה
להגיע ושהוא יערוך בינינו היכרות, אבל בקרוב חצות והיא איננה
כאן, אם תגיע כדאי שתעשה זאת בקרוב אחרת יעבור הרגע והבא אחריו
הוא רק עוד שנה. הוא מתוודה בפני שהוא כלל לא התכוון לספר לי
על כך, קיווה ועדיין מקווה שהיא תגיע למרות המריבה, לדעתו הכי
גדולה מאז שהכירו, אבל ככל שמתקדמים מחוגי השעון הוא מאמין
פחות. מאוד רצה להתפייס איתה בחצות אבל כנראה שלא תהיה לו
ברירה ויאלץ לעשות את זה פעם אחרת. למרות שעצוב לו לומר זאת
הוא מוסיף שלא יקרה שום רע אם זה יידחה להזדמנות אחרת. בנקודה
מסויימת במהלך המריבה הוא חשב שהנה הגיע הקץ ושהוא לא יכול
לעשות מאומה בכדי למנוע זאת, אולי לא רוצה, אבל העניינים נרגעו
קצת והוא יצא לכיוון הפאב. את נושא המריבה הוא מסתיר ממני,
נמנע מלחשוף פרטים, כנראה שזה לא כל כך חשוב.
אחנו ממשיכים לשוחח בנושא, שאריות אחרונות של מים בכוס שלי
ואני צמא לעוד אבל לא נעים לי לבקש. אני שם לב כיצד מבטו מופנה
לכיוון הדלת כל מספר שניות. אני באמת מקווה בשבילו שהיא אכן
תגיע, אבל לפי מה שהוא זה עתה סיפר לי, הסיכויים לכך קטנים.
המוסיקה בפאב נפסקת ברגע אחד ומבעד לתהיות ניתן לשמוע את הדלת
נסגרת. כולם עסוקים בלהבין את שמתרחש, אם רק יכולתי הייתי שמח
להסביר להם בדיוק, אבל בטוח אני שלא יעברו עוד יותר מדי שניות
בטרם יבינו כבר כולם, בינתיים כדאי לכולם לשמור על שקט, זה לא
הזמן לדבר, בטח שלא לרקוד לצלילי מוסיקה. רק אחת והיא בלבד
תצטרך לדבר עכשיו.
הם תמיד מגיעים כשאתה לא מצפה להם, נותנים לך מספיק זמן
להפנים, להבין, להירגע. הם לא מגיעים לעצור אותך או לתפוס אותך
כי אין זה אפשרי ממש לברוח מהם. ביחד עם המכשיר הקטן שכל אחד
מהם נושא בנרתיק מיוחד על חגורתו הם ישאלו את יוליה שאלות,
ינסו להבין טוב יותר את שארע שם בצהריים. למרות שגם היא נבהלה
כשהם נכנסו אל הפאב היא נשארה לשבת במקומה תוך שהיא מבקשת ממני
להישאר לצידה. "תגידי את כל האמת", אני אומר ומוסיף שאם תעשה
כן היא יודעת שאין לה כל סיבה לחשוש. ממילא מירב הסיכויים שהם
יודעים בדיוק מה קרה שם היום אחרי הצהריים, הרי ביכולתם לראות
הכל, כמעט, אם הם רק חפצים בכך. שלושה אנשים במדים ניגשים אל
יוליה ואלי ומבקשים מאיתנו להתלוות אליהם החוצה, הם רוצים לדבר
עם שנינו. מבלי לתמוה בכלל מדוע הם מבקשים לדבר עם שנינו, הרי
יוליה לא הספיקה לומר כלום עדיין, אני מבקש שנדבר בשולחן פינתי
בתוך הפאב של ג'ואי. גשם יורד בחוץ ובתוך הפאב ודאי שיותר חם.
אני קם מהכיסא ועושה דרכי לכיוון השולחן. רק אחד מהם מלווה
אותי ומתיישב מולי, בעוד השניים האחרים נשארו עם יוליה על יד
הדלפק. ממקום מושבי היא נראית רגועה לחלוטין כאשר הם מצמידים
לגופה מכשיר מתכתי קר ושואלים אותה שאלות. האיש מולי מבקש את
תשומת ליבי ומציג את עצמו, אני מתנצל ופתאום מבין שהוא כאן
בעניין הקשור אלי ולא ליוליה. הוא מתאר לי בקצרה את אירוע הירי
שהתרחש אחר הצהריים ברחוב מחוץ לפאב. הוא מדגיש בפניי שזה
אירוע חריג, לעיתים רחוקות אזרח בוחר להשתמש בכוח. האירוע
לכשלעצמו דורש בדיקה, על אחת כמה וכמה כשנפוצו שמועות בדבר
מעורבותו של מנהיג מדינה לשעבר. זאת הסיבה שהוא נמצא כאן משוחח
איתי, להבהיר לי שהם בודקים את הקשר בין המצאותי במקום לבין
הירייה. הוא כמעט בטוח שאין קשר, לעיתים נדירות בלבד הוא טועה,
מה גם שאין הוא מסתמך על רגשות, אבל נסיבות הימצאותי במקום
דורשות בדיקה קפדנית. הוא מבקש ממני לשחזר בדיוק את פעולותיי
עת ירדתי את הספינה עד לערב הזה. אני מנסה לשתף פעולה ככל
שניתן אבל השעה המאוחרת בה הם בחרו להגיע בתוספת כמויות גדולות
של אלכוהול הספוג בגופי מקשות עלי לעשות כן. בכל זאת, אני
משתדל לענות על כל שאלותיו במשך דקות ארוכות, וכשאני מסיים הוא
מבטיח לי שבאופן אישי הוא יידע אותי ברגע שיהיו לו תשובות.
בדיוק אז ניגשת יוליה אל השולחן מלווה בשני האנשים האחרים, היא
צריכה להתלוות אליהם אל המטה, עניין שבשיגרה. היא מבקשת להודות
לי עכשיו במידה ולא תראה אותי עוד, מאוד מקווה שכן. היא מתחילה
ללכת ואז חוזרת, צר לה שהפסדתי את ההזדמנות להתנשק אבל תמיד
תהיה עוד שנה. גם זה שישב איתי בשולחן עומד כבר, מודה לי על
הזמן שהקדשתי לו ועושה דרכו החוצה.
עוברות מספר שניות מהרגע שדלת המקום נסגרה אחריהם ועד שיתר
האורחים בפאב מרשים לעצמם להמשיך בחגיגה. מתברר לי מג'ואי שלא
רק אני לא התנשקתי, הוא הבחין בעוד כמה כמוני. בטח נבהלו ממה
שהתרחש זה עתה, אחרי בכל, לא בכל יום אפשר לפגוש אותם פנים מול
פנים. אין לי מושג כיצד להתחיל בכלל להתנצל בפני ג'ואי על
שחגיגת השנה החדשה לה ציפה כל כך ועבד קשה על מנת שתהיה זוהרת
ככל שאפשר נהרסה בגללי. הוא שמח שהכל בסדר, גם אצלי וגם אצל
יוליה. להתנשק תמיד אפשר גם בשנה הבאה, וחוץ מזה, אמנם הספירה
לאחור היתה בקול חרישי מה, אבל הרבה אנשים התנשקו, ואת החגיגה
האמיתית הם יתחילו עכשיו אפילו אם זה באיחור. "עכשיו אתה חייב
להיות כאן גם בערב השנה הבאה".
ולמרות שזה עוד הרבה זמן אני מתחייב בפניו שבשנה הבאה אהיה כאן
בפאב אם רק ישמור לי על כסאי.
אני שותה את כוס המים השניה שלי בזמן שג'ואי משוחח עם חלק
מהאורחים בפאב שכנראה עושים את ערביהם כאן בקביעות לפי מידת
היכרותם. קל לראות כי הוא כלל לא מרוכז. מבטו כל הזמן זז
לכיוון הדלת, אולי היא תגיע לבסוף. אם זה היה הפוך הוא יודע
שהוא היה מגיע, אבל זה לא הפוך ואין לו מושג מה יקרה.
אני יושב לבדי על יד הדלפק. לימיני קיר, לשמאלי כסאות ריקים
בלבד. היה נחמד אילו יוליה היתה יושבת על אחד מהם, אבל היא
כנראה כבר לא תשוב לכאן היום. שאר בעלי כסאות הדלפק כבר מזמן
קמו לרקוד, אך איתם אין לי הרבה מן המשותף. את הזמן אני מעביר
במחשבות על ההרצאה מחר, שלפני כמחצית השעה נודע לי דרך המערכת
הלווינית בפאב של ג'ואי כי היא נדחתה לשעה שתיים בצהריים. אם
לא היה כך הדבר סביר שכבר הייתי בדרכי לחדרי, אבל עכשיו יש לי
הרבה זמן עד לתחילתה של ההרצאה ואני יכול להישאר בפאב עוד כמה
שעות. ממילא אני לא חש בעייפות ואין בי רצון להיות כעת לבדי
בחדרי.
ג'ואי חוזר אל מאחורי הדלפק רק כדי למלא שתי כוסיות קטנות
במשקה אשר אותו אין אני מזהה, מבטו עמוק משהיה במשך כל הערב,
אפשר לומר עצוב. אני מלווה אותו במבטי בדרכו חזרה אל השולחן
ממנו בא. הוא לא מביט לכיוון הדלת. נראה לי שזה לא מקרי, הוא
נואש מלצפות.
קשה לי להבין את התקווה הזאת. תקווה למה אני שואל את עצמי. הרי
אם באמת המריבה היא כל כך קשה וקיימות ביניהם מחלוקות קשות,
הרי שמערכת היחסים שלהם כבר לא תחזור להיות כשהיתה. למרות
שאינני מטיל ספק באהבתם, אין אני מכיר אותם מספיק, בעצם אינני
מכיר אותם כלל בשביל לעשות כך, אני משוכנע שהוא היה מעוניין
שתיכנס לפאב האישה טרם המריבה. אני משוכנע, אמנם ללא כל בסיס
הגיוני, שאם זאת מריבה רצינית כמו שהוא אמר, אזי לא היה לו
מספיק זמן בכדי לחשוב איך להתמודד עם המצב החדש שנוצר עם סיום
המריבה. סבור אני שעדיף לג'ואי לו היא לא תגיע הערב ותשאיר
אותם לבדם לחשוב על מה שארע. מצב כזה מחייב בדיקה מערכתית
מקיפה. אני יודע שכך אני הייתי נוהג. אני יכול להקביל את מצבו
של ג'ואי לסיפור פרידתי ממנהיגות ברווריה. שקול הדבר למצב בו
הייתי מעמיד את עצמי לבחירה חדשה מיד לאחר שנפרדו דרכינו. האם
מצב כזה יעלה על הדעת? אם הדיח העם את המנהיג, סביר לחשוב
שהמנהיג יתקן את דרכו בעתיד (אם היו אלו טעויות שניתן לתקן),
ועל כן אפשר לבחור בו להנהיג בשנית. דבר כזה קרה בעבר לא אחת
והיה אפילו נפוץ במדינות בעלות תרבות שלטונית מעורערת ולא
יציבה. העם רוצה מנהיג אבל הוא לא מעוניין להיכנס להרפתקאות.
הוא מכיר את המנהיג הקיים על מעלותיו וחסרונותיו.
הפוך הוא המצב אם נפרד המנהיג מהעם. אם נקט המנהיג בצעד מרחיק
לכת מעין זה, אפשר לומר בוודאות כי עשה זאת לאחר מחשבה עמוקה,
אחרת יהיה זה מעשה חסר אחריות. לכן, מצב בו יבקש לחזור ולהנהיג
את אותה המדינה צריך להיעשות רק אחרי תקופה ארוכה דיה לאפשר
בדיקה שכל הגורמים שהביאו לסיום דרכם המשותפת כבר לא קיימים,
נפתרו בדרך זו או אחרת. צריך לזכור כי עברו הימים בהם כל מדינה
היתה חייבת במנהיג או בצורת שלטון כזו או אחרת. אם מדינה בוחרת
להיות מונהגת זה אמור להיעשות על ידי בן אדם שאופיו זהה לזה של
העם ככל שניתן. ואם נפרדה דרכם המשותפת פעם אחת חובה גדולה
מוטלת על שניהם לוודא שלא יקרה זה פעם שניה. כך מתנהלת מדינה
שחפצה בתרבות שלטונית יציבה, שהיא הבסיס כמעט לכל דבר אחר.
שלוש לפנות בוקר והמקום מתרוקן לו לאיטו מהחגיגות שאפפו אותו
שעות מספר קודם. שום דבר מהרעש והשמחה שהיו נחלת המקום עת הראו
מחוגי השעון חצות זמן להתנשק לא נותר כעת. חלק חזרו לבתיהם
לישון מעט לפני יום עבודה נוסף, חלק המשיכו למסיבה נוספת
ומעטים נשארו בפאב של ג'ואי, שותים בירה אחת נוספת לפני שילכו
גם הם. הפאב של ג'ואי נראה חיוור, ריקני ומרוקן.
מזמן הפסקתי לספור את כמות בקבוקי הבירה אותם שתיתי. ולמרות
שאין מדובר בכמות קטנה צלול אני עדיין כאילו יושב אני על כס
הנהגת ברווריה באמצע דיון של האסיפה. אולי הייתי צריך לנצל
יותר את יכולתי לספוג אלכוהול בכמויות גדולות ועדיין לתפקד
כרגיל אך אין טעם כרגע לדון בזה, בטח שלא אחרי כל ליטרי הבירה
שחלקם כבר מזמן עשו דרכם החוצה מבטני. אני מסתכל סביבי ורואה
שנשארתי כמעט לבדי בפאב שמתגאה שהוא פתוח עשרים וארבע שעות
ביממה. מאחורי הדלפק עדיין עומד לו ג'ואי, רק שעכשיו נראה הוא
עייף מאוד, כאילו גם הוא מבוגר מדי בשביל מסיבות מעין אלה. מדי
מספר דקות מתיישב הוא לרגע וקם חזרה בכדי לראות האם מישהו
מהנוכחים המעטים מעוניין בשתייה בשעה שלוש לפנות בוקר. מלבדי
יושבים עוד שבעה אנשים בפאב, פזורים סביב השולחנות, רחוקים אחד
מהשני ככל שניתן, ואני מרגיש בודד לגמרי. בליל השנה החדשה
הגעתי בגפי למקום בילוי ובגפי גם אצא ממנו בדרכי חזרה לחדרי.
דלת הפאב נפתחת ואת דרכו החוצה עושה בחור צעיר כבן עשרים,
ועכשיו נותרו רק שישה אנשים בפאב מלבדי. אך לפני שהדלת מספיקה
להיטרק נכנסים פנימה שלובי ידיים זוג כבין ארבעים. במבט ראשון
האישה נראית לי מוכרת אך אולי בכל זאת כמות הבירה ששתיתי נותנת
בי אותותיה וקשה לי לזהות מי היא בדיוק. ממידת הפתעתה כשראתה
אותי יושב ליד הדלפק הבנתי שבאמת אנו מכירים האחד את השני. שני
צעדים נוספים בכיווני וכבר אין ספק קל גם בליבי - ולנטין,
זוגתי לשעבר.
בן זוגה הנוכחי מבוגר ממנה במספר שנים, גבוה, שרירי ומבט קפוא
בפניו. הוא מתיישב באחד השולחנות הסמוכים אלי, כנראה עדיין לא
מודע לעבר המשותף שאני וולנטין חולקים. ולנטין, במקום להתיישב
לידו כפי שהוא ציפה, ניגשת אלי ומביטה בי מבט ארוך מבלי ששנינו
נאמר מאומה. כולי נרגש אני ממשיך להביט בה כמו בחור צעיר שלא
יודע מה הצעד הבא אותו אמור הוא לעשות. בן זוגה מביט בנו גם
הוא בעיניים פקוחות לרווחה. פיהוק רחב שעולה בפי שם סוף לשרשרת
המבטים בינינו. היא מוחה דמעה קטנה שעולה בזווית עינה ורגע אחד
אחר כך אנו נופלים האחד לזרועותיו של השני ומתחבקים ארוכות
חיבוק חמים. בסיומו של החיבוק עורכת היא היכרות ביני לבין בן
זוגה היימן, אשר מתברר לי כי הוא בעלה מזה חודשיים. היא מוסיפה
כי חודשים ספורים אחרי שדרכינו נפרדו הם הכירו וחצי שנה לאחר
מכן הם החליטו למסד את יחסיהם ולהתחתן. איזה שם יפה היא חושבת
שיש לו, כזה שלא שומעים לעיתים קרובות. ולנטין מביטה בהיימן
במבט מלא הערצה והוא מצידו מביט בי במבט בוחן. אני מנסה לכבוש
את מבטי המופתע אך כשל.
היימן פונה אלי ראשון. "נעים מאוד". הוא מושיט אלי את ידו
ומוסיף "שמעתי עליך רבות".
"פעם ראשונה שאני שומע עליך", אני משיב מבלי לחשוב פעמיים. אני
מנסה לתקן מיד ומוסיף שגם לא שמעתי זה זמן רב אודות ולנטין, אך
אינני יודע אם הצלחתי. היא מספרת לי בקצרה את כל סיפור היכרותם
ומתנצלת על שלא הוזמנתי לחתונה. חתונה קטנה, רק המשפחה הקרובה
נכחה באירוע. ואחרי שסיימה לעדכן אותי בפרטי חייה האחרונים
החלה לפנות אלי בשאלות. שנה עברה מאז הפעם האחרונה בה התראינו
והיא התגעגעה אלי מאוד, מעוניינת לדעת מה קרה איתי בתקופה מאז
שנפרדנו.
והיא פוגעת בשאלות קצרות, חדות כסכין. היא מפלחת את מעמקי ליבי
כמו שרק היא יודעת. "אתה לבד כאן?"
לפני כשנה, אולי מעט יותר משנה, עדיין היינו זוג כמו כל
הזוגות. אהבה, מריבות, השלמות, ושוב אהבה ושוב מריבות ושוב
השלמות. חיינו את חיינו במעגלים חוזרים וקצובים, אך אז ביקשה
היא למסד את הקשר ואני לא יכולתי להיענות לבקשתה. לא הבנתי את
הצורך, וכמוני עוד רבים.
בשאלתה אין היא מעוניינת לדעת אם הגעתי הערב בגפי לפאב. היא
רוצה לשמוע שאני חי את חיי לבדי.
"כן, וגם כנראה שאעזוב לבדי".
מאז ומתמיד היה מותר לה לשאול אותי כל דבר שחפצה לדעת, עוד
מתקופת היותנו ידידים בלבד. לרוב לא ניצלה היא זכות זו שכן
זיהתה היא תמיד את שמתרחש בתוככי נפשי. אך כעת, לאחר כשנה,
תובעת היא שוב לעצמה את הזכות לשאול ולדעת. "אהבה חדשה בחייך
או שמא אינך מתיר לעצמך לאהוב מישהי כעת?" אני מחייך, מנסה
להסתיר מעט את מבוכתי, אך בקרבתה של ולנטין אין בכך צורך.
כשזיהיתי את ולנטין בכניסה לא חשבתי שאנהל עימה שיחה מעין זו.
בהחלט ציפיתי שתתגבר על אופייה, שלא תשאל, שתחסוך ממני, שכן
ממילא היא יודעת רק מלהביט בי. יתכן ורק רצתה לשמוע זאת שוב,
לחזק את ידיעתה. כבר לפני שנה ידעתי שאיננה מאמינה לי כשאמרתי
לה שאם לא היא אז אף אחת, שאין לי צורך לחפש אחרת. אך היא לא
האמינה לי והלכה, משאירה אותי להתמודד עם עצמי לבדי.
אבל מה החשיבות לתשובתי כרגע, כשמולי מביט בי במבט מעט מקנא
מעט מתנשא בעלה שמחכה לתשובתי בקוצר רוח, מתוח כקפיץ בכיסאו.
אבל עדיין לא שיניתי את דעתי והתשובה נשארה כשם שהיתה לפני שנה
או יותר, אך כרגע היא סגורה בליבי, בכוח אני מונע ממנה לצאת אל
חלל החדר. אני שואל את עצמי מה טוב יצא אם אומר לה את האמת
וחושב ששום דבר. כל שאני מרשה לפי להגות הינו משפט יבש. "שום
דבר חדש. הכל אותו הדבר". היא כבר תבין בעצמה את האמת איכשהו,
אני בטוח.
נהוג לחשוב שזוגות נהיים דומים האחד לשני לאחר שהם חולקים חיים
זמן מה. ולמרות שאינני מכיר את היימן אני יכול לשים לב כי הוא
נהפך דומה לולנטין במשך תקופתם כזוג, אלא אם תמיד היה הוא כזה.
"עדיין חושב לחזור כמנהיג ברווריה?" ולנטין מביטה בהיימן במבט
שאיננו משתמע לשתי פנים. אסור היה לו לשאול שאלה זו היום,
וולנטין בהחלט מיידעת אותו כי חרג מגבולות אישוריה.
אני מופתע מעט מן השאלה אך מודע לכך כי בני זוג מחליפים ביניהם
את כל המידע שברשותם. במיוחד, על אחת כמה וכמה כשמדובר על
שותפים קודמים לחייהם. ומכיוון שבנוסף גם הייתי איש ציבור ידוע
אני משער כי מידע אודותיי מעניין אחת כמה וכמה. ולמרות שניכר
היה כי ולנטין לא אישרה את השאלה, מבטיה אומרים שהיא בהחלט
מצפה לתשובה.
הרצון לחזור ולהנהיג את ברווריה היה סיבה נוספת בעזיבתי את
ולנטין ובאי מיסוד הקשר בינינו. אם אומר כעת שאינני חושב יותר
בכיוון זה, הנהגתי את ברווריה אני מתכוון, אחשב אולי כשקרן,
שכן היא לא תאמין ששיניתי את דעתי בזמן כה קצר לאחר שהייתי כה
נחרץ בדעתי זמן מועט קודם. ובכלל, אני לא מעלה על דעתי לשקר
לה. אך אם אומר שעדיין חושב אני להנהיג את ברווריה, זאת תהיה
הצהרה שאני לא יודע אם אני מסוגל לתת כרגע, אפילו אם זה לאנשים
הקרובים לי, אלה שאני בוטח בהם. עדיין מוקדם מדי לכך. מחשבה
רבה עוד לפני בטרם אתן תשובה לה ולכל שאר האנשים שמחכים אולי
למוצא פי. אך כיוון שברגע זה גם היא וגם היימן מצפים לתשובה
(ולנטין מצפה לה מעט יותר) אני רואה שאין בידי ברירה ומנסה
להתחמק בכך שאני עונה לה שאינני יודע עדיין ואני על סף החלטה.
זיכרון אהבתי את ולנטין עדיין טרי בתוכי והוא מונע ממני לשקר
לה, אך לא חזק דיו בכדי שאומר את כל האמת.
"שיהיה בהצלחה, לא משנה במה תבחר", אומר לי היימן ברשמיות
ובריחוק של אדם שלא ממש אכפת לו. הוא עושה רושם של בן אדם נעים
ונחמד למרות שקשה לי לשפוט אותו במעמדו. רגשות של קנאה עומדים
בדרכי. הוא קם ועושה דרכו לשירותים, משאיר אותי ואת ולנטין
לבדנו, אך לא לפני שהוא מבקש את סליחתי. אני מוצא את עצמי
מצליב מבטים עימה ומגלה שקצב פעימות ליבי הואץ בן רגע. רגע של
מבוכה חולף באוויר. אין לי מושג מי יפיג אותו קודם. תוהה אני
אם ולנטין נהנית ממנו בדרכה המיוחדת. לאחר שחולפות שניות
נוספות שנראות לי כמו נצח אני מאחל לה מזל טוב ומתנצל על שלא
אמרתי להם זאת קודם לכן. היא סולחת לי, בוודאי הייתי מופתע
לשמוע את הבשורה. אך למרות זאת, אין אני יכול לומר מילה אחת
נוספת למראיתה של ולנטין. היא מביטה בעיניי המזוגגות אולי
לחות, ויודעת.
אחרי שנפרדנו ביקשה שלא אהיה עוד חלק בחייה, קטן ככל שיהיה.
ביקשה ניתוק מוחלט וקיבלה. רצתה הכל או כלום. קיבלה כלום,
לבחירתי. גם אני רציתי הכל ונשארתי עם כלום, מהסיבה שרציתי
יותר להיות מנהיג ברווריה. יתכן שזאת היתה הסיבה האמיתית
לפרידתנו, כיוון שאני לא מוצא סיבה טובה יותר כרגע. או שלא
היתה לי סיבה כלל.
אני מוצא את עצמי מול ולנטין עם עיניים לחות, רוצה להגיד,
להתוודות על כל אותם הדברים, אך לא מוצא את המילים.
וכאילו לא שאלה קודם, היא שואלת אם אני לבדי כאן, יותר משנה
לאחר שנפרדנו. אני מהנהן קלות בראשי וסוגר את עיניי. "עדיין
מפחד להתחייב בתירוצים שונים?" היא לא האמינה לי אז ובוודאי
שאיננה מאמינה לי היום. זו שאלה של אישה פגועה אני חושב לעצמי,
מעבר לכל ספק. אני יודע שהפעם, פרט לאמת אין לי מוצא משאלה זו.
אבל זאת לא היתה שאלה אלא אמירה. אמירה מדויקת שרק מי שמכיר
אותי ברמות שהיא מכירה אותי יכול לאבחן זאת. אני מהנהן בראשי
לאות הסכמה אך היא לא מסתפקת בכך. היא מעוניינת לדרוך כמה
שניתן. "אתה מוכן פעם אחת ולתמיד לומר את האמת?" אמרתי כבר כי
לא היה לי ספק אף פעם כי לא האמינה לי. מה שלא היה ברור לי אז
הוא מדוע הלכה אם לא היתה בידיה התמונה המלאה. אולי היתה פגועה
מדי בכדי להישאר ולדלות ממני את הפרטים.
"בשביל מה לך להיכנס לזה עכשיו? התקדמת הלאה, המשכת בחייך".
אני אומר זאת בנימה מעט ביקורתית, אולי אפילו מעט תוקפנית.
השאלה מיותרת. שנה שלמה היא מסתובבת בחוסר ידיעה, יכולה רק
לנחש מדוע זה נגמר ובוודאי פגועה עד מאוד מהדרך בה הקשר
הסתיים. התעוררתי בבוקר אחד כבכל הבקרים, יריתי, פצעתי והלכתי.
והיא לא יודעת ממה לבכות קודם, אם מהירייה או מהפרידה. ומה אני
יכול להגיד לה כעת שיכול לשפר את הרגשתה. אולי את האמת. אני לא
חושב שיש משהו שאני יכול להגיד לה שיעזור לה לסגור סופית את
הסיפור שלנו בינה לבין עצמה. אני חושש שאני עלול רק לעשות את
הדבר ההפוך. נראה לי שאוכל רק לסבך אותה עוד יותר. האם היא
תקבל כי שנה אחרי המעשה ועדיין אינני יודע מדוע עשיתיו?
שהסיבות לא היו ברורות לי מלכתחילה? הנהגת ברווריה לא היתה
הסיבה מעולם. חמש דקות עברו וכבר אני סותר את עצמי. זה לא בגלל
ברווריה. אך האם תוכל היא לקבל גבר מזדקן שיצא למסע של חיפוש
עצמי? והאם תרצה לשמוע כעת, לאחר שנישאה, כי מתחרט אני על כל
מה שקרה? שאם רק היתה לי אפשרות הייתי מניף במטה קסם ועושה
כאילו כל זה מעולם לא קרה ומבקש הזדמנות שנייה? והאם היא תבין
כי לא היתה לי דרך לדעת כל זאת אלמלא עזבתיה ועשיתי את שעשיתי?
אני לא יודע מה עלי לענות לה. אני רוצה להגיד לה כי ניסיתי
לאתר אותה פעם אחת במהלך השנה האחרונה בכדי לומר לה את כל אותם
הדברים אך יודע שאין טעם. היא בוודאי תענה לי כי אם באמת הייתי
מעוניין אז הייתי מוצא אותה. ולומר לה כי בכיתי לא אחת מאז? אך
גם לכך לא תאמין שכן אף פעם לא ראתה אותי בעת הפגנת רגשות עזים
כל כך. כל שנותר לי הוא להביט בה בעיניים מושפלות ולבקש סליחה.
זאת אני בטוח שהיא כבר תבין.
"עוד מעט היימן יחזור. אין טעם להיכנס לזה עכשיו". היא מסכימה
עימי ומוסיפה כי לקח לה קצת זמן, אך לבסוף היא סלחה לי. אין
צורך שאבקש סליחה ממנה כעת למרות שהיא מעריכה את הכנות. אנו
מתחבקים שוב, חיבוק מלא במהלכו אני מחליק את ידי בשיערה. היא
מזמינה שתי כוסות בירה חצי ליטר מהחבית שג'ואי מגיש לה מיד,
כאילו חיכה כל הזמן בפינה בשקט עד שנסיים את העניינים בינינו.
היא מתיישבת אל השולחן אך לא לוגמת מן הבירה לפני שהיא אומרת
לי, "אני מקווה שהשלמת כבר עם הסביבה ועם עצמך. לאישה הבאה
שתאהב מגיע שבאמת תאהב אותה". אני שותק. מביט בה ולא מסוגל
להגיד דבר. רק יודע שזה עדיין קיים בה. וג'ואי, שכנראה ניחן
בתכונה לזהות מצבים מיוחדים כמו זה, מגיש לי בקבוק בירה קטן,
כבר מזמן הפסקתי לספור כמה שתיתי כבר, ומסתלק לפינה השנייה של
הדלפק.
ולנטין מרימה את כוס הבירה שלה בכיווני, אומרת לחיינו ושנינו
לוגמים מהבירה. היימן מצטרף אלינו בשולחן ולוגם אף הוא.
מתפתחת בינינו שיחה ידידותית למרות כל הקשיים הטבעיים הכרוכים
בכך. אני מנסה במהלך כל השיחה לכבוש את קינאתי אך לפעמים ללא
הצלחה. היימן מנסה להסתיר את חוסר הביטחון שלו בלגימות תכופות
מן הבירה, וולנטין דואגת שלא יהיו רגעים מתים בשיחה. אני בטוח
שולנטין רואה מעבר לחומה שהקמתי סביבי. ככל שמתפתחת השיחה
היימן עושה רושם של בחור הגון ומשכיל, מתאים לולנטין, היא
ראויה לאדם כזה. מגיע לה מישהו שידע להעריך אותה ואני שמח שהיא
מצאה אחד כזה, למרות שאילו רק היתה מחכה עוד מעט זמן יתכן ולא
היתה צריכה כלל לחפש.
את שעת חצות הם בילו במסיבה סגורה של כמה מחבריהם, אצל מי שהיו
פעם גם חברים טובים שלי, על גג ביתם. מיותר לציין שכשמחוגי
השעון הראו חצות כולם שם התנשקו. גם זיקוקין הועפו לאוויר,
ובהשקעה קטנה יחסית מוסיף היימן. השיחה מתארכת ליותר משעה. אנו
מרגישים כאילו היינו חברים מאז ומתמיד. מתבדחים, צוחקים, והכל
כאילו בטבעיות. ופתאום היימן, בהפתעה גמורה, אומר, "אני מכיר
אותך שעה וכבר אתה הפכת לבן אדם לו אני חייב הכי הרבה. אני לא
מסוגל לעלות בראשי אפשרות שלא היית מוותר על אדם נפלא
כולנטין".
השיחה נפסקת ושתיקה כאילו משתררת בכל החדר. ארבע לפנות בוקר
ונותרנו רק שלושתנו בפאב ביחד עם עוד שלושה אנשים. אני חש לפתח
שלא בטוב ומבקש את סליחתם. אני ממהר לשירותים ומקיא את נשמתי
החוצה. הרבה דברים שמקומם לא בתוכי עושים דרכם אל האסלה. אני
נשאר יושב על ברכיי בתא השירותים המלוכלך. כרגע אני מרגיש
מלוכלך עוד יותר מהרצפה הרטובה ומהקירות הלבנים שכבר מזמן עטו
עליהם גוון חום אפור. בדרכי חזרה לשולחן אני מביט במראה.
לכלוכים על פני. אני שוטף את פני תחת הברז הדולף ומחפש נייר
לייבש את פני. באין מוצא אני משתמש בנייר הטואלט, מנסה להסתיר
את המאורע כאילו לא קרה כלל. אני מבחין בכתם על חולצתי ומנגב
גם אותו בנייר הטואלט. אך הכתם עדיין שם, מסרב לעזוב בכדי
שכולם יוכלו לראות.
ולנטין נראית מופתעת כשאני מצטרף לשולחן ואומרת לי שאני נראה
חיוור. היא שואלת אם הכל בסדר ואני עונה שאין סיבה לדאגה ולוגם
מן הבירה כדי להוכיח לשניהם שהכל בסדר, רק שהפעם כל לגימה
גורמת לי להרגיש רע עוד יותר.
ולנטין והיימן לא נשארו במקום להרבה זמן. ולנטין הצטערה, היא
מאוד עייפה, והוא בכלל צריך עוד לקום מחר מוקדם וללכת לעבודה.
הוא לא הצליח לקבל יום חופש, זאת התקופה הלחוצה בשנה.
הם יוצאים לדרכם, כמובן שנהיה בקשר מעתה והלאה. לא דבר שניתן
לביצוע, אבל משפט שחייבים להגיד. ג'ואי ממהר לפנות את הכוסות
מהשולחן ובו בעת שואל לפשר יחסיי עם הגברת שישבה עימי לשולחן.
הוא לא צוטט לשיחתנו, בקושי שמע כמה מילים, בכל זאת כבר מאוחר
ואין הרבה אנשים בפאב, ושיחתנו נשמעה מבעד לשקט למרות שדיברנו
בשקט, או לפחות כך היה נדמה לי. אני משיב לו שאהבנו אך היא לא
עוד, והוא אומר לי כי זה היה לו ברור, הוא ראה את הניצוצות,
"זה בטח הקישוטים המבריקים שתלית על התקרה", וכי אין אפשרות
אחרת, ניצוצות לא היו שם אף פעם. הוא מביט ארוכות בעיניי
המבריקות והלחות, "אתה מצפה שאחזור בי?" והוא משיב שלא ומוציא
ממחטה מכיסו ומושיט לי אותה.
ברגלי השמאלית אני דוחף אחורה את הכיסא שנמצא מולי, מזמין את
ג'ואי להצטרף אלי לשולחן. הוא נענה להזמנה ומתיישב, מסנן בין
שפתיו כמה האהבה קשה.
שני מרפקיי נשענים על השולחן, ידיי לופתות את ראשי. אני מביט
בשולחן המלוכלך ועוצם את עיניי. אני סוגר אותם בחוזקה, דואג
שיישארו יבשות. גם הממחטה שהושיט לי ג'ואי כבר לא נקייה. אחרי
שניות מספר באותה תנוחה, אני מרים את ראשי ומופתע לגלות את
יוליה עומדת מולי, במרחק כשלושה צעדים מן השולחן. אחרי ששם לב
כי הבחנתי בה, מזמין אותה ג'ואי להצטרף אלינו לשולחן, כסאות
ריקים לא חסרים בפאב.
אני מתעשת ומתעניין מתי היא חזרה, מסתבר שלפני כמחצית השעה
בערך. "ראיתי שאתה עסוק... לא רציתי להפריע. חוץ מזה, ג'ואי
העסיק אותי עם השאלות הרבות שלו". ומה אני יודע, מוסיף ג'ואי,
הפעם היא אפילו ענתה לו עליהם, והיא מוסיפה שאחרי שהיא תוחקרה
על ידי נציגי החוק במשך הלילה, השאלות של ג'ואי היו מעין הקלה.
היא מושיטה את ידה הימנית קדימה ומפשילה את השרוול בכדי להראות
את הסימן הקטן שנשאר לה כתוצאה מהשתלת המיקרון, מכשיר איתור
מזערי שמאפשר גם יצירת קשר בכל עת, תחת עורה, מעט מעל המרפק.
הם יכולים עכשיו לשמוע את כל מה שהיא אומרת, אבל היא לא
מודאגת. לאף אחד מאיתנו אין מה להסתיר, כך לפחות טוען ג'ואי
ומביט בי מיד, מסגיר את מה שהוא חושב. כדי להסיר ספקות מליבו
אני מסכים עימו. גם לי אין מה להסתיר. חוץ מזה, איתי הם כבר
דיברו קודם, וג'ואי נזכר, נכון הדבר, אבל הוא היה כל כך עסוק
באותו הזמן, בכלל הוא נרגש היום, והמאורע הקטן הזה ברח לו
מהראש.
"אני חייב לומר לך, שמתישהו קודם, אם אינני טועה זה היה אחרי
הצהריים, אולי בערב, שמעתי בחצי אוזן את מבזק החדשות בו דיווחו
על מנהיג מדינה שעומד מחר, בעצם היום, בפני משפט, ולא יכולתי
שלא לחשוב שאולי זה אתה. אם אני לא טועה", הוא מוסיף, "אתה
נאשם שעברת על החוק בעת שהנהגת את ברווריה, בכך שפעלת מתוך
מניעים אישיים ושלא לטובת כלל האזרחים"?
זה המשפט הארוך והרצוף ביותר שאמר לי ג'ואי מהרגע שהגעתי לכאן
היום, ולמרות זאת, הוא צודק. אולי ניסוח האשמה שלי שגוי במקצת,
אבל ג'ואי בכלל לא רחוק במה שהוא אמר. מחר מתחיל המשפט נגדי,
ובכך אני מצטרף למספר מצומצם של מנהיגים שנפשטו על האשמות
דומות. זהו משפט שבסיומו אין ענישה גם אם מצאו את המנהיג אשם,
פרט לכך שספרי ההיסטוריה יזכרו את אותו המנהיג ככזה שנכשל, דבר
שאין להמעיט בחשיבותו.
יוליה מתעניינת אם אינני מודאג, אך בעוד אחרים אולי היו חוששים
מהאפשרות שיימצאו אשמים במשפט, אני לא מוצא סיבה להיות מודאג
מהאמת.
"פשוט יום מצויין לשלושתינו", אומר ג'ואי, ויוליה לא מבינה על
מה הוא מדבר, הרי הוא היה אחראי על מסיבת ערב השנה החדשה, מה
כבר יכול להיות כל כך נורא, ואני מסביר לה שהוא חגג אותו לבד
למרות שהוא ציפה לראות את פניה של שותפתו לחיים עד הרגע
האחרון. היא מביטה בו במבט מלא חמלה והוא מהנהן בראשו, אבל היא
זו בכלל שכולנו צריכים לחוש חמלה כלפיה, הרי היא איבדה את
יקירה אשר עזב את עולם החיים, ואני חושב שעם כל הכאב, היא בעצם
מתחילה חיים חדשים עכשיו, כרגע היא מתאבלת, אבל חייה נמשכים
בניגוד לתכנונה המקורי, והיא צריכה לחשוב על דברים מחדש. היא
מציינת מיד שמוקדם לה עדיין לחשוב על חיים חדשים, ומשום מקום
היא פורצת בבכי. אני חייב לעשות משהו בנוגע לחוסר הרגישות שלי,
לנצח תהיה דמותו צרובה בליבה. היא לא מסוגלת לחשוב בכלל על
חיים חדשים, היא בכלל לא היתה אמורה לחשוב עכשיו אם הדברים היו
יוצאים כפי שתיכננה. לרגע היא מצטערת על ששינתה דעתה ברגע
האחרון ובכך מנעה מהם חיי נצח ביחד. ג'ואי ואני בוהים בה, חסרי
אונים, לא מסוגלים לומר דבר שיסיח את דעתה מאובדנה הנוראי.
אנו שותקים מספר דקות, כל אחד מתרכז בכאבו הוא, אולי אפילו
מזדהים עם כאבם של אחרים. ג'ואי שובר את השתיקה. התחלה של חיים
חדשים זה ההיפך ממה שהוא צריך. עדיף שיפעל לתיקון אלה שלו. הוא
האמין בכל ליבו שהיא זאת האחת, ועכשיו הוא חש נבגד, פגוע כמו
שלא חש מימיו. פעם אחת הוא בחר ללכת, הפעם הוא ישאר. אולי זה
בעצם כן אומר התחלה של חיים חדשים, הוא לא יודע. השעה מאוחרת
והוא כבר עייף, לא כמו פעם עת יכל להישאר ער כל הלילה ולהמשיך
לחגוג עוד בבוקר. המחליף שלו אמור להגיע עוד מספר דקות, הוא
ילך לישון ויקום ליום חדש, כולנו צריכים לקום ליום חדש. על הצג
מולי עולה הודעה שאומרת כי לבסוף הוחלט שנוכחותי במשפט היום
בצהריים היא חובה. מיד אחריה מבשרת לי הודעה נוספת על דחיית
הרצאתי שהיתה אמורה להתקיים בעוד מספר שעות, למחר. מעניין מתי
אני אקום ליום חדש, אני חושב תוך שפיהוק גדול עולה בפי. כבר
מאוחר, ג'ואי קובע, הגיע הזמן שאלך הביתה לישון, הרי אני נמצא
כאן כמעט יום שלם. את החשבון אני יכול לשלם בפעם הבאה שאבוא,
הוא לא מודאג. אחרי השתהות קלה אנו נעמדים ביחד ומביטים האחד
בשני, בטוח אני כי הוא יודע שאני מודה לו גם מבלי שאומר זאת.
את הממחטה אני יכול להשאיר אצלי. יוליה נעמדת גם היא. הוא מביא
את כף ידו אל ליבו, "קצת", הוא אומר, למה הוא מתכוון אני לא
בטוח.
ואני מוציא מכיס מכנסיי את הנייר עליו לא כתבתי זה די הרבה
זמן, שוב מבקש מג'ואי עט, הקודמת כבר מזמן לא ברשותי, וכותב את
הנושא שעימו רוצה אני לסיים את ההרצאה, אך פרח לי קודם מראשי.
"על המנהיג להמשיך וללמוד מהתנסויותיו ולשאוף לשפר את דרכיו,
וכך להתפתח כמנהיג". נשמע אופטימי, אבל האם יש בי את הכוח?
במחשבה שנייה אולי לא כדאי לי לסיים את ההרצאה בנימה כזאת. יום
אחרי זה וכולם כבר יעסקו בהשערות האם אני מתכוון לחזור, יסיקו
כי רמזתי בכך להמשך דרכי, כשכל שרציתי להביע הוא מחשבה כנה
ואמיתית. כולם צריכים לשאוף ולהתפתח. אבל עכשיו מאוחר בלילה
כבר וחסרות לי האנרגיות הדרושות בשביל להמשיך ולעסוק בנושא זה
עוד. כל אחד יכול לחשוב את שעולה בראשו. אני אעשה את מה שאמצא
לנכון.
ג'ואי מתעניין אם יזכה לארח אותי שוב ונזכר שבעצם הבטחתי לבוא
גם בערב השנה הבאה לכאן, אבל הזכות היא שלי ואין כל סיבה שלא
אחזור לכאן, ולא רק בעוד שנה אלא עוד קודם, אפילו אם לא יהיה
זה ביקור על פני יום שלם בערב השנה החדשה עת כולם מתנשקים. |