מקלחת, להוריד את כל הזוהמה הזאת מעל הגוף שלי. טיהור, ניקיון
מאסיבי.
אני צריכה לקלף את העור שלי עם סכין חדה, כל כך חדה שלא יישאר
עור ואני לא ארגיש את הכאב. הכל כדי שייעלם. טינופת. ההשפעה על
המוח, ההרס האיטי והממושך, מנפץ אותו לחתיכות קטנות - משמיד
אותו.
ואז, שלב ההקאה, היריקה, הבחילה האינסופית ,- דוחים אותי. אני
מרגישה שאני משתגעת כולי, זה משתלט לאט אבל בצורה מוחלטת.
אחר כך, האכזבה ובסוף, הזוהמה. למה? הראש מציק, המחשבות הורגות
ויש רגשות של שנאה.
בקרוב אולי זה ישמיד אותי. אני צריכה מקלחת.
אני מסתכלת עליהם שכובים שם, בצורה מעוררת רחמים. שרועים על
הרצפה בחוסר שליטה מוחלט, מנסים לקום, ונופלים. חסרי שיווי
משקל, כמו חסרי מוח, חסרי יכולת חשיבה על הגוף שלהם. מדברים
שטויות ועושים שטויות ובסוף, בדיעבד - מתחרטים.
כן, אחרי שהכל נגמר ואף אחד לא מבין איך עשה מה שעשה ואיך יכול
להיות שהוא לא זוכר?! אמנם הם לא זוכרים, אבל את הכיף, את הכיף
הם זוכרים. ואני דווקא כיף לא זוכרת. אני זוכרת סבל ובחילה
איומה, אני שהייתי בשליטה מלאה על עצמי זוכרת כל רגע מקולל,
נצחי - שלא יעזוב אותי לעולם. |