28/05/2004


יש ואתה רואה ברזל על אבן. לא מונח סתם, אלא מחובר. בעבותות של
ברזל מחובר, הברזל אל האבן. ואתה מתבונן וחושב: מלחמת איתנים
או שלום כוחני!

באתי בשערי הברזל ועברתי אל בור המים מקומר משהו במרצפותיו.
שם, על קיר אחד הבתים בשכונת בית ישראל ראיתי אותם.  באפור
כחלחל שכזה, מחוברים  הדק היטב אל מלבני האבן המסותתים למשעי.
עוברים מפינה אחת וממשיכים הלאה אל מעבר לעיקול הבית. מקבילים
זה לזה.  אני נזכר: בורות המים נקבת השילוח שם אצל הכותל.

גגות, כילדות בשמלות הקלוש האדומות  מכתרים ראשי הבתים. שם
מול שיך באדר בשכונה הקטנה, הטובלת בצהוב חם. זו המחכה לך. יום
ולילה מחכה. אפילו שנים.  רק שתבוא. שם כבסים עוברים בין
גזוזטרה למרפסת שכנה, בתים של עכשיו, של פעם ואנשים  שלבשו את
בגדי הזמן.  
אף זו הזקנה  הוסיפה לה קמט או שניים,
הנה אני רואה מעט חלודה ושריטות על צינור אחד - השני מלמעלה
וזה שמעליו מאובק מימים.

במקומות אחדים ניכרת התעבות משהו על גוף הברזל אף היא מעוגלת ,
מעין תוספת מחזקת. והנה גם כחצי טבעת  כחלחלת שטוחה בקצותיה
סוגרת על גליל הצינור מהדקת חונקת את גוף הברזל אל האבן.

ובקצה הצינורות שעוני המים. לכל אחד מותאם מכסה מתכת בצבע
נחושת דהוי.  האחד מתבייש על שעונו כליל.  השני מחפה עליו
בגופו אך משאיר לו פתח אוויר לנשימה,  אחר מראה תפארתו בגאווה
אל השמש, ועוד אחד משאיר לו פינת הצצה אל  פני ירושלים ואולי
גם אלי הנותן רגע מחשבה עליו.

אני ניגש אל החמישי במספר, דווקא אל זה שבתחתית. מחוגים
מסתובבים בו. אני מניח גם באחרים.  הם מסתובבים כאילו מעצמם
ואני שואל מה להם ולצינור הברזל, לאבן?

ירושלים של אבן, של ברזל, של זמן מוקצב בשעוני המים, מחוברים
בהסתר אל לבבות הבתים. במבוא חדרי המדרגות, כלואים בארונות
העץ, או דבוקים בחוזקה אל אבני הבית שם בחוץ באזור הדמעות
היבשות במקום בו סובב מחוג, תמיד סובב עם הזמן.



סובב סובב לו עולם במחוג הגדול של מעלה ואנשים חגים במחוגים של
מטה. עוד ברזל נטוי על אבן שם בבית ישראל  ושעון מים מונה  לו
אט לאט את פעימות הזמן.