"זה הכל אתה אשם", אמרתי לו.
"אילו היית הולך לרופא בזמן, זה לא היה קורה. אבל במקום ללכת
לרופא תקעת לך צמר גפן באוזן וחשבת שכך זה יעבור".
"אבל", הוא התחיל לומר.
לא רציתי לשמוע.
ידעתי מה שהוא הולך לומר, שאז לא היה פניצילין, ואם היה, נתנו
במשורה, ושרופא האוזניים שאליו הלך לא מצא שום דבר ואמר לו
לשים צמר גפן טבול בשמן.
"זה הכל בגללך", אמרתי שוב.
שתק, כמנהגו מאז שמת.
"אתה יודע", אמרתי לו, "שבעוד שבועיים יכניסו אותו לניתוח,
סרטן. אתה בכלל יודע מה זה? רקוב שכמותך. שנים באדמה. אינך
יודע דבר וחצי דבר". צרחתי עליו בכל הכוח.
ריח סדיני האדמה שלו עלה באפי.
"אתה יודע", אמרתי לו, "שהיא מתה כבר תשע שנים? אתה לא יודע
כלום".
וכבר כמעט התחלתי לבכות, אבל ידעתי שהוא יכה אותי אם אבכה, כפי
שנהג לעשות בכל פעם שבכיתי.
כמו הגברים בחיי, לא ידע להתמודד עם בכי.
אני זוכרת איך היכה אותה באותו לילה והיא בכתה.
תמיד צידדתי בו, אבל נהגתי כמוה.
עדיין היה צעיר, כדרכם של המתים שאין הם מזקינים עם הזמן. צעיר
היה ממני בשנים רבות, אף כי היה אבי.
"אתה יודע", אמרתי לו שוב ולא ידעתי מה רציתי שידע.
וזה בעצם גם לא היה חשוב, פתאום.
אני חושבת שפרשתי לו את סדיני האדמה שלו, והלכתי.
"זה לא חשוב", אמרתי.
"מה לא חשוב", שאלתי.