"זה המקום", אמר לעצמו בלב. פנה ימינה, והחנה את האוטו שלו ליד
איזה מתנ"ס דתי. יצא מאוטו, לחץ על כפתור שהשמיע צפצוף. הוא
התהלך באיטיות. הסיט את מבטו למעלה והסתכל על השמש. העיניים
הפכו לקטנות. המשיך ללכת והגיע אל עבר שער חלוד. הסתכל לצדדים
כדי שלא ירגישו בו, ונכנס פנימה. מדרגה, ועוד מדרגה, ועוד אחת.
כך עשה את דרכו אל עבר הילדות שלו. השעה לא היתה מאוחרת מדי,
אף כי הוא לא הבחין בתקופה בה הוא מבקר במקום הזה. החומות
המקיפות אותו עטופות בצבעים אדומים-ירוקים שמזמן כבר עברו את
גבול החלודה. צמחים מטפסים נתנו למקום אופי של התישנות.

הוא החליט לעשות סיבוב. הצעדים האיטיים הובילו אותו בדיוק
לאותו מקום לפני הרבה מאוד זמן. כמו סרט תעודי, הוא התהלך,
ופניו המזוקנים חזרו להיות חלקים. שיערו הלבן הפך שחור,
והניצוץ בעיניו הירוקות בהק כמו יהלום. ילדים רצים. נערה יושבת
על חבר שלה ומנשקת אותו נשיקת אהבה. ילדים יושבים במעגל על
חלקת דשא קטנה. במגרש הכדורסל היה משחק בין כיתות. על המדרגות
ישבו חלק ניכר מתלמידי השכבה וצעקו קריאות בוז. הוא המשיך. אף
אחד לא הבחין בו, כאילו היה בלתי נראה. נכנס אל תוך המבנה
הנמוך. פנים מחיכות של בנות 30 פלוס מדברות עם ילדים בני 16.
לוח מודעות מלא בתאריכים ומספרים. איש זקן עובר עם מגב ודלי
מים חצי מלא. הוא מתהלך באיטיות במסדרון הארוך. תלמידים רצים
וצועקים. אלה שעמדו ודיברו הביטו בו לפתע, אך עד מהרה חזרו
לעניינם.

קצה המסדרון. על הספסלים ישבו כמה תלמידים שצחקו. לא הפריע לו.
אפילו שהם כבר כולם הסתכלו עליו ברגע שפתח דלת כיתה אחת.
"יב-1", חשב לעצמו. כיתה ריקה. תלמיד אחד בשולחן האחרון ישן על
השולחן. הקיר של הכיתה מלא בציורים ופרפרים. בצד יש תאריכי
לידה. על הקירות האחרים תמונות ציוניות שלא הזיזו לאף אחד. הוא
חייך. "מי אתה?" שאל אחד התלמידים. הוא לא השיב. הוא הלך
לכיוון החצר האחורית. צעדים איטיים כהרגלו. לפתע עצר, הסתכל על
עץ. העץ שהיה יושב תחתיו במרבית ההפסקות. העץ שהיה בורח אליו,
בורח אליו כשפחד, או כשלא רצה להיות לבד. העץ שלו. וכמוהו, העץ
כבר זקן. העלים הירוקים שלו שינו את גוונם לחום. הגזע שלו
התעקם, ועל גופו חרוטים שמות שלא הכיר. הוא התקרב באיטיות אל
העץ, ועמד לפניו. הסתכל עליו. הוא הושיט את יד ימינו, פרש את
אצבעות ידו, ונגע בעץ. עיניו נעצמו. דמעה שהצליחה לצאת
מהעיניים הסגורות עשתה את דרכה במורד הלחי שלו. זכרונות ילדות
עפים לו במוחו והוא לא מצליח לעשות כלום.

עיניים זקנות ועייפות הופכות לאדומות מעט. הוא מוציא מטפחת
מכיס מעיל הפרווה הגדול שלו. מקנח את האף. לאחר מכן מושיט את
המטפחת אל עיניו. מתהלך לו באיטיות כפי שבא אל השער שדרכו
נכנס. מביט לאחור מבט נוסף ואחרון, והולך. לוחץ על הכפתור
שמשמיע את הצפצוף, פותח דלת, ונכנס אל האוטו. רעשים חורקים.
הוא נוסע וחושב. הבטיח לעצמו לשוב אל המקום הזה גם כשימות.
המקום שכל-כך שנא בעבר, הפך למקום מקדש לזכרונות הילדות שלו.
אף אחד כבר לא יודע מיהו, המורות התחלפו, כמו התלמידים, המבנים
השתנו, הצבעים, המודעות, המנקה הזקן. העץ שלו נשאר, הוא זוכר
הכל. גם את הפעם בה הוא נשען עליו באחד הפסקות והתעורר ב-6
בערב. גם את היום בו זרקו עליו שקית של מים והוא לא סיפר על זה
לאף אחד. הכל רץ לו במחשבות.

זז מצד לצד. משנה תנוחה. צלצול מעצבן. לוחץ על הכפתור, והוא
נפסק. פוקח עיניים. מתרומם, ומביט במראה. דמעה קטנה. הוא
מחייך. היא צדקה, באמת כדאי לרשום את מה שאני חולם.