אני נופלת לתוך בור שבתחתיתו צבע שחור מעורבב עם חום-קקי-כלב
(הצבע חום-קקי-כלב). ואז אני נוחתת ומגלה ששוב סתם נרדמתי בפעם
המי יודע כמה באמצע היום, לשנייה ולא ליותר כי אין לי למה
לישון כל-כך הרבה זמן ביום (פעם אחת, תודה, זה מספיק...).
תשמעו, זה קשה לכתוב מונולוג... "מה יחשבו אנשים אחרים?"
ו-"האם הם מבינים את הרעיון האמיתי שעומד מאחורי הדברים?".
אנשים לא קוראים מספיק בין השורות וזה חבל... בין השורות
שומעים (בראש...) את הדבר הכי יפה שקיים (חוץ ממוזיקה...)
שקט... כן, כן תתפלאו. שקט זה דבר יפה.
הדבר שאני הכי אוהבת לעשות (הם בעצם דברים...) הוא (הם) לשחות,
ולטפס על קירות (בקיר טיפוס מיוחד...), "ולמה?" אתם בוודאי
שואלים... כי אז המוח שלי רק מתרכז בנשימות, בתנועות ובמרחק
(שחייה), או באיך להגיע לאחיזה הבאה (טיפוס) והכי אני אוהבת
שאתה כל-כך מרוכז, אז אין כלום! המוח שלי ריק! יש שקט כזה,
מרגיע כל-כך... זה כאילו אני ישנה... הגוף כל-כך שלו ורגוע,
המחשבות מתנקות... אוף, כמה שאני לא יכולה לחכות...
לפעמים אני מרגישה כמו שיבר שבור (דה דה דם!!!) במערכת שקוראים
לה "חיים". זה מצחיק.
אני מרגישה כל-כך קטנה בחיים שלי עצמם... לא של אחרים, אלא
בחיים שלי! החיים שלי שבם אני מרכז הסיפור, העלילה, אני
ההתחלה, האמצע והסוף, אני הדמות הראשית, זו ששומעים לה את
המחשבות. אני מרגישה שאני נדחפת הצידה... ואולי ככה כולנו
מרגישים בעצם. בעולם של מילים, צבעים וריחות, שבו אפשר לכתוב,
לשיר, לנגן ולמות... כולנו בעצם משתתפים באותו סיפור שנקרא
"החיים". כל אחד מאיתנו מהווה פסוק קטן בפרק שנמשך שנה...
אנחנו כמו התנ"ך, עוד ספר ועוד אחד...
בעצם התנ"ך הוא אנחנו... סיפור על אנשים עם גיבור אחד מרכזי:
אלוהים. בחיים הפרטיים כל אחד מהווה את האלוהים הפרטי שלו
עצמו, אבל בסיפור הכולל אין אלוהים!
כי אם היה אלוהים לא הייתה שואה וביבי לא היה נותן קיצוצים...
כי אנחנו חיים במדינת "אין אלוהים", כל אחד חושב שהוא יודע
הכל, לא שואל, רק מתווכח ואוהב לאכול...
בתור אלוהים פרטי וקטן הרשו לי לומר רק דבר אחד:
אל תקחו את העניינים לידיים...
"עם אחד בלב אחד", אנו סוגדים רק לעצמנו במקום אחד לשני... |