בגלל זה עכשיו אני כאן. יש לי הרגשה שזה הולך להגמר בקרוב! אבל
מה? אני יודע שזה קשור למצב שאני בו, אבל אני לא ממש בטוח.
תמיד חשבתי שהחיים שלי יסתדרו כשאני אמצא אותה; כתבתי לה
שירים, מכתבים, חשבתי עליה, שרתי, רקדתי ואפילו צחקתי והרגשתי.
תמיד חשבתי עליה - על האחת. כמה שניסיתי לדמיין אותה היא נעשתה
יותר ויותר מעורפלת, ובעצם תמיד היא היתה מעורפלת! אולי זה
קשור לעובדה שעוד לא מצאתי אותה בכלל (היא לא קימת). עכשיו,
כשאני חושב על זה, היא לא הפתרון.
אני זוכר שפעם דמיינתי שאני איש כל-יכול, ועזרתי לאנשים. הצלתי
חיים, עזרתי בויכוחים ותיקנתי ליקויים, אבל תמיד היתה לי בעיה!
אפילו שהייתי יכול לעשות הכל, לא הייתי יכול לאחד את העולם,
לגרום לכולם להיות "טובים" - ועצם המחשבה רק מראה שאני אנוכי,
כי הטוב שלי הוא לא הטוב שכולם מסכימים עליו - ואני חושב שזה
היופי בתקופה שאנחנו חיים בה. אבל זה קשה לי! כי אני יודע
שבסופו של דבר נהרוג אחד את השני... אולי בני האדם לא מוכנים
לחופש גדול כל-כך. ואל תבינו אותי לא נכון - הם מסוגלים, פשוט
צריכים להתבגר, וגם אז יהיה קשה. פעם אחרת, דמיינתי שיש סכסוך
בין מדינות, ושאני מביא לשלום ביניהן, אבל זה לא היה שלום
אמיתי. אפילו בדמיון שלי אני לא מסוגל לראות את התקוות שלי!
למה הפכתי?
הרבה אנשים יגידו שאני מדבר שטויות - נכון. אין אף אחד בעולם
הזה שלא המציא לו חיים. יש כאלה שבוחרים להתעלם, יש כאלה
שבוחרים להתמודד ויש ויש ויש. ואני? אני אף פעם לא התיימרתי
להיות מי שאני לא. כך אני רואה את העולם, וכך אמשיך לראות עד
שאשתנה - אולי.
ניסיתם פעם לעוף? אני מתכוון בחלום. זו הרגשה כל-כך טובה! אתם
צריכים לנסות גם. אבל אל תקחו סמים, זה לא טוב בשבילכם, בני
אדם. גם לא בשביל בעל חיים אחר, כי סמים זה דבר כללי.
באמת שאני מאושר, אני אוהב לחיות - להיות בעל חיים. הרבה אנשים
לא מבינים. אני חושב שאני מבין. זה לא אומר שאני לא אנוח עד
שאני לא אבין את משמעות הקיום שלנו כאן. גם אם אין משמעות, זה
לא ממש משנה לי. אני יודע שאני לא אגלה שום דבר, אבל אני חייב
את זה לעצמי - אתם לא חושבים? אחרת זו תהיה צביעות.
כן, אני לא רוצה להיות לבד, אבל זה לא אומר שלא טוב לי ככה.
אני חושב, חולם ומקווה. ועושה? אני חושב שהתת-מודע שלי הוא אחד
מהאנשים הכי חכמים שהכרתי. אם הוא היה בן אדם, זאת אומרת. חבל
שאני מבין אותו רק אחרי זמן רב.
למה אני חי? יש סיבה לקיומי? מה אני רוצה להשיג? מה אני רוצה
לעשות? אני לא אשקר (אני תמיד כן - מלשון כנות). אני חשבתי
על השאלות האלה כבר, ויש לי תשובה, שנמצאת בתת-מודע שלי כבר
הרבה זמן. משום מה היא לא יצאה עדיין, אבל זה יבוא. אני חושב
שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא לשחק לפי כללי העולם הזה, אבל לא
להסחף לתוך החושך במסווה של אור. אנשים מצפים לתשובה פשוטה,
מעשית, או ההפך - פילוסופית שכזאת, אבל אני אומר - לא! התשובה
אמנם מסובכת, אך אני שמח שהגעתי אליה לבסוף. ומוזר, דווקא
ברגעים האחרונים של חיי - לפני שאמות. כמה אירוני! לפני שאני
מת אני מבין את החיים במידת מה.
בואו נצא מנקודת הנחה שברגע שאנחנו מתים כל שאר הדברים
ממשיכים. זאת האקסיומה הראשונה שלי, אבל לא צריך להקל בה. אם
היו לנו דברים חשובים כשהיינו חיים, הם יהיו חשובים גם אחרי
שנמות. לכן בן אדם צריך לסדר את הדברים החשובים לו בחיים
ולהתבגר. האקסיומה השניה היא שאפשר להגיע לשלווה עמוקה, אושר
ונפש טהורה. זה לא כל-כך פשוט. כל אחד מגיע אליהן בדרכו שלו,
אבל לפי דעתי מי שמגיע אליו באמת עושה זאת דרך האהבה. אבל רק
אהבה לא מספיקה. אוף! זה גורם לי לחוסר שלווה - תמיד. במותי
אני מתפלל - חיים ללא רצח, ללא רמאות, ללא שקר, ללא מסכות, ללא
דבר... מלבד טוב, שהוא דבר סוביקטיבי, אבל לפי שתי האקסיומות
הראשונות אני יוצר משפט - יום אחד יבוא בן אדם אחד (או יותר)
שיגרום לכל העולם לפקוח את עיניו, להגיע לשלווה. כי אותו אדם
ירצה להשפיע על העתיד, שחשוב לו גם אחרי מותו, והוא רוצה שכולם
יגיעו לאותה שלווה עמוקה. אל תבינו אותי לא נכון! גם המשפט
ההפוך נכון. יכול לבוא בן אדם אחד (או יותר) שישפיעו על העולם
לרעה, כי זאת דרכם. אבל אני מקווה שגורלו של העולם יהיה לפי
הטוב שאני בחרתי. כמה אנוכי מצידי, אבל זאת האמונה שיש בי. ואם
לא, אני לא אתאכזב. העולם יבין את זה כמו שאני הבנתי את זה,
רגע לפני מותו. אני כבר יושב על הכסא, אני מרגיש את החשמל. כמה
אנרגיה... כשדבר כזה מכה בך - מוות, אתה סוף סוף מבין את
החיים. וגם אז, לא את הכל. עוד מעט אני אגלה אם יש אלוהים...
בינתיים גיליתי שיש חיים.
