היא רצה בלי לחשוב לאן. רצה כל עוד רגליה נושאות אותה הרחק
מהמקום ההוא. מהמקום הנורא ההוא שבו היתה קודם לכן.
היא לא חשבה על כלום. המחשבות עברו בראשה במהירות אך אף אחת
מהן לא עצרה ונתנה לה מנוח.
היא רק רצה. מעבירה את רגליה אחת אחר השניה.
הרגישה את הרוח השורקת מסביבה.
טיפות הגשם שניתזות מנעלי הספורט שלה.
היא היתה רטובה כולה. רטובה וחולה.
חולה מהחיים שהכירה עד כה.
הרוח העיפה את שערה לכל צדדיה אך לא היה לה אכפת. היא חשבה רק
על לברוח. לא לחזור לעולם. להגיע למקום אחר שבו יהיה לה טוב.
מקום שבו לא יסתכלו עליה. מקום שבו תהיה לבד.
נעליה כמעט והחליקו על הדשא הלח אך היא המשיכה לרוץ.
רצה ללא תקווה, ללא מקום מיוחד שאליו רצתה להגיע.
רק לברוח.
לברוח מחייה.
היא הגיע לגשר. גשר הנשיקות המפורסם. הגשר שאותו אהבה בעירה
הקסומה.
כעת לא היה לה אכפת.
היא עברה אותו בריצתה והכל נהיה שחור מולה.
היא לא ניסתה להיאבק. לא ניסתה לצעוק. לא ניסתה לצאת.
היא ראתה את החור השחור שאליו היא צונחת וקיבלה אותו בברכה.
בחיוך.
כשהמים נכנסו לגרונה היא לא נחנקה. רק חייכה.
כשנפלה אל מצולות הנהר חיבקה את האבנים מתחתיה ואספה אותן
לחיקה.
וכך היא ברחה מגורלה...