עוד מעט חמש לפנות בוקר. 04:52 ליתר דיוק. ואני כאן על המחשב.
בפיז'מה מוזרה מסבתא שלי, שומעת מוזיקה כזו של לילה. לפני
שעתיים חזרתי הביתה ממסיבה אחת, גם אתה היית שם. הלכת בדיוק
בשניה שהגעתי. זה לא היה בכוונה, פשוט הגעתי באיחור של שלוש
שעות או יותר כי הייתי בתל אביב. הספקתי להגיד לך "ביי" קצר
כזה שלא הספיק לי בכלל. בסך הכל באתי רק בשבילך. כדי לראות
אותך. זה לא בדיוק נכון. באתי כדי לראות את החברים שלי שלא
ראיתי יחסית הרבה זמן, באתי להנות, גם איתך, אבל ציפיתי מראש
למצוא אותך ישוב ככה בחוץ, לא ממש מתייחס אליי באופן מיוחד אלא
פשוט צוחק לך על נרגילה עם חברים שלך וקצת גם איתי, כי אפשר
להגיד שאני ידידה שלך עכשיו ושאנחנו בקשר חביב של יציאות עם
כולם בערב וצחוקיה כזו עם בדיחות ואולי אפילו שיחה רצינית על
פיץ העכבר. אבל מה אכפת לי מזה. אני אפילו לא אוהבת אותך. בכל
מקרה, אני כותבת לך כי לא הספקתי לדבר איתך היום בערב, ורציתי
לדבר איתך, סתם, כי זה חסר לי.
לפני חודשיים כשעוד היינו משהו לא מוגדר, משהו פיזי אם לא טיפה
יותר מזה, גם אז לא היית מקדיש לי תשומת לב מיוחדת כשהיינו ליד
אנשים, וזה לא היה אכפת לי, כי ידעתי שכשנהיה לבד באיזה חדר
ונתחרמן לנו בשקט, תהיה רק שלי. בכל מקרה, לא באמת היית רק
שלי. אולי רק קצת. אבל מה אכפת לי. אני אפילו לא אוהבת אותך.
אני סתם מתגעגעת אליך קצת. מה אני יודעת. אני בכוונה כותבת לך
כי אני יודעת כשאני אעלה את זה לבמה חדשה בלי לצנזר מילה, ואני
יודעת שתקרא את זה שם ולא תאמין שזה מה שאני מרגישה ושבאמת
כתבתי עליך משהו, ואני בכוונה עושה את זה ככה כי אני רוצה שתדע
ואני לא יודעת איך להגיד לך את זה בשום דרך אחרת. אני באמת לא
יודעת. אני חושבת שניסיתי להגיד לך שאתה חמוד כל כך ושבא לי
לדבר איתך הרבה, ואני גם חושבת שהתגובה שלך הרסה אותי וגרמה לי
להתעצבן על כל העולם ביום אחר כך. התגובה הזו שאין לי מה לצפות
ממך לשיחות עמוקות כי אתה לא כזה בנאדם, שאתה נהנה להיות שטחי
כמו בלטה ולדבר שטויות ולהיות הכי אדיש שבעולם. כי ככה אתה,
אדיש. וגם אם לא אמרת לי את זה מילה במילה אני יודעת שאתה
מתכוון לזה בראש שלך, אני יודעת. אבל מה בכלל אכפת לי. אני
אפילו לא אוהבת אותך.
עכשיו היה לי טלפון והפסקתי לרגע את שטף המילים, זה היה ידיד
שלי אחר, שגר רחוק רחוק, במודיעין, והוא ביקש סליחה שהוא מצלצל
בכזו שעה מאוחרת ואמרתי לו שאני בכלל לא ישנה ושזה בסדר. הוא
אמר לי שהוא סתם רוצה לדבר איתי כי הוא מת משיעמום ויש לו המון
מה לספר לי ושהמון זמן לא דיברנו ושהוא מתגעגע אליי. אמרתי לו
שאני לא ממש יכולה לדבר עכשיו כי אני עסוקה ואז ניתקתי. לא
רציתי לדבר איתו למרות שאני ממש בקשר טוב איתו ושהוא אחלה
בנאדם, לא רציתי פשוט כי העדפתי לכתוב לך מכתב סתמי במחשב
שהמסך המרצד שלו כבר עושה לי כאב ראש. זה היה לי חשוב יותר
משיחה איתו. וזה גרם לי לחשוב על שנינו. אם אני לא מדברת איתו
יותר בגללך, אולי אתה לא מדבר איתי יותר בגלל מישהי אחרת?
חשבתי על זה. וזה מאד הגיוני. מאד מאד הגיוני. אני אפילו יודעת
מי זו המישהי הזו. ואני מאחלת לכם כל טוב. מה אכפת לי אני. אני
אפילו לא אוהבת אותך. אבל מה, אני רוצה לדבר איתך. אני לא מצפה
שתצלצל אלי בחמש לפנות בוקר כמו שידיד שלי צילצל אליי כי אתה
לא באמת מתגעגע אליי, ואני לא מצפה שתכתוב לי מכתבים כמו זה
שאני כותבת עכשיו, אני רק רוצה שתחליף איתי מילה מרצון, אולי
תתקשר פעם, בשעה סבירה, לשיחת חולין קצרה וחביבה, או אולי
תיזום להיפגש איתי סתם ככה, לאכול פיצה או לראות משהו בדיוידי,
כמו שאני יודעת שאתה יכול אם רק תרצה. אני פשוט לא יודעת אם
אתה רוצה. אתה רוצה? מאיפה לי. אולי אתה מעדיף להפגש איתה.
לצחוק איתה. ללטף לה את הבטן. לנסות לשווא לנשק אותה. מה אכפת
לי בכלל. אני אפילו לא אוהבת אותך. אבל משום מה זה מכעיס אותי,
זה מעליב אותי, זה מעלה לי כאלה דמעות לעיניים בקצב רצחני עד
שאני מתפרקת לי עכשיו, ברגע זה ממש, ובוכה תוך כדי כתיבה. ככה
סתם. דמעות מלוחות קטנות כאלה על הפנים שלי, ואני נחנקת מהגוש
השטני הזה בגרון שמאיים להכניע אותי. מוזיקת לילה עושה לי עוד
יותר עצוב. אבל כיף לי ככה שעצוב לי. אני מרגישה אנושית. אני
מרגישה חיה, מלאת תחושות, אני מרגישה שלמה. לא בגללך, אל תנפח
את האגו שלך יותר מדי, אלא בגללי, כי אני מסוגלת לבכות ככה
בכנות, ביושר. אני לא בטוחה שאתה יכול לעשות את זה. אבל אני
בוכה בגללך, באמת, ואתה, גם אם תבכה לא תבכה בגללי אף פעם. ומה
אכפת לי הא. אני אפילו לא אוהבת אותך. אבל אתה יודע מה? אני
חושבת שאולי אני מרגישה אליך יותר ממה שהיה לי נראה. בטח
שכשאני אקרא את כל זה שוב כשאני אסיים (אם אני אסיים) אני
אחשוב שאני מטומטמת כי נדמה לפי המילים שלי שאתה הבנאדם הכי
חשוב לי בעולם ושאני מאוהבת בך עד מעל לראש. אבל אני לא מרגישה
אליך ככה. אתה לא יותר מידידים אחרים שלי. אבל אתה ידיד שתקן.
ידיד שהוא לא מוכן להפוך ליותר מידיד אם אני רק אפצה את פי
ואגיד לו שאני מוכנה. אתה לא כמו כל הידידים שלי. אתה לא שלי.
אתה לא שלי בכלל. אתה ידיד אמיתי של מישהי אחרת, ואתה מחכה
לשמוע ממנה שהיא מוכנה להיות יותר מידידים, ואתה, כמו
שהידידים שלי יעשו, תקפוץ על ההזדמנות ותתן לה את כל כולך. אז
אני אוכלת את עצמי. לא יודעת למה. לא יודעת למה בכלל אכפת לי
מזה. אני אפילו לא אוהבת אותך. אני חושבת.
חוץ מזה, סתם רציתי שתדע שאתה חסר לי. אני מודעת לעובדה שכבר
חצי שעה אני חוזרת על עצמי כל הזמן רק בשינוי נוסח כמעט לא
מורגש אם בכלל, אבל זה מעיק עליי. אתה אדיש ואני סובלת. בטח
אין לך מושג בכלל מה הדיבור שלך עושה לי כשהוא מופנה אליי. אני
לא משוגעת. לא בכלל ובטח שלא עלייך. אני עצמי. הלימור שאני
תמיד. אבל אני לא מעניינת אותך. מה לעשות. מה אכפת לי. אני
אפילו לא אוהבת אותך.
די. כואב לי כבר הראש וכבר מאוחר לי, 05:24 ליתר דיוק, ולא
הסקתי כלום מהמכתב הטפשי הזה. אבל רק שתדע שאתה כן חשוב לי,
למרות שאתה בטח לא שם לב או בטח לא ניחשת שזה כך לפני שקראת את
כל גיבוב המילים האידיוטי הזה. ולא רק שאתה חשוב לי אתה גם חסר
לי ואני מתגעגעת כל כך. מתגעגעת המון. לא יודעת למה. פשוט ככה
אני מרגישה. ואני לא רוצה שתזניח אותי רק כי בחורה אחרת תקעה
לך את הראש בתחתונים, כי אתה חרמן. ואני רוצה שתדע שאני לא
מתחרטת על מה שהיה לנו למרות שהוא היה שטותי ולא רציני, אני לא
מתחרטת כי נהנתי להיות זו שתוקעת לך את הראש בתחתונים, וגם אם
רק לחודש, וגם אם שנאת אותי כל הזמן הזה וגם אם לא היית מרוצה
מאיך שאני נראית.

אני אוהבת אותך. באמת. אני אוהבת אותך כל כך. הנפש שלי, כמו
שאומרים, יוצאת אליך ורק אליך. אני אהיה מאלה שיושבות להן
שקטות בצד, אצפה בך מנהל את חייך בשביעות רצון, לא מקדיש לי
תשומת לב. אבל אני אוהבת אותך עדין. ואני מאחלת לך המון הצלחה
איתה, ושלא תעשה שטויות, ושתהייה, ככה לא משנה מה, תמיד
מאושר.