המשך של "רוח", הנמצא אי שם למעלה

אנדימאר וונאר, מלך קורינה הצעיר בן ה-15 בחסד הרוח הגדולה,
מגן הערים, ישב על כס מלכותו ולא בפעם הראשונה קיווה לאח גדול.
עסקי המלוכה יכולים להיות כל כך משעממים.
"מה הוא עשה?" הוא שאל את הסוחר העצבני ממולו, מנסה להישמע
רציני,  לידו בידי השומרים עמד ילד קטן בבגדים קרועים ופנים
מלוכלכות. "הוא גנב שתי כיכרות לחם ונתח בשר מובחר..." דברי
הסוחר השמן נקטעו על ידי הילד הקטן שצעק: "זה לא נכון! זה היה
אוכל לכלבים!"
"מה שמגיע לך זה יד כרותה, שתלמד לא לגנוב יותר", אמר בראק
היועץ בשעמום וסימן לשומרים לקחת את הילד.
"לאן אתם חושבים שאתם לוקחים אותו?!" שאל אנדימאר בזעם. "הוא
יישאר בארמון, תנו לו בגדים חדשים ושלמו לסוחר על הנזק", שלא
היה רב במיוחד לפי דעתו של אנדימאר, רק שריטה על זרועו של
הסוחר. בראק לא יהפוך אותו לבובה, הוא יעשה מה שהוא חושב.
"עכשיו צאו מכאן כולכם", הוא אמר, כשראה את משרתו הזקן והנאמן
מחווה סימן בידו.
כאשר כולם יצאו התרומם שטיח קיר, מאחוריו הייתה דלת ובעדה נכנס
דודנו של המלך, אולארי וונאר.
"אם האצילים והמורים השוערים שלך היו מנחשים שאני כאן, היית
מודח ברגע", אמר אולארי בחיוך.
"אם כך, גם אתה שמעת את החדשות?"
"כמובן, המלך של קורינה התגלה כפותח שערים, חדשות כאלה עוברות
מהר אצלנו", אמר אולארי. "המפקד אדור מודאג, הוא פוחד שתפנה
נגדנו", הוא המשיך עם נימת שאלה בקולו.
"אין סיכוי, אפילו אם האצילים יתנגדו", אמר אנדימאר והוסיף:
"אמא רוצה שתחזור לגור כאן, עצוב לה שאתה לא איתנו ומאז שאבא
וההורים שלך נעלמו לפני חצי שנה הארמון נורא ריק".
"אין לי למה לחזור, אתה לא תבין", אמר אולארי.
"זה שיש לך יתרון של 5 שנים עלי לא אומר שאתה חכם יותר", אמר
אנדימאר בכעס.
"ומה יקרה כשאני אחזור? רוכב דרקונים בבית של פותח שערים,
אפילו המורים השוערים שלך יכעסו, הם יעזרו לאצילים להדיח אותך,
ואתה יודע שהם רוצים בגלל הגיל שלך, הם יתלו אותך ואת אמא שלך,
זה מה שאתה רוצה?" אמר אולארי בכעס.
"לא", הוא ענה. היו כמה דקות שתיקה שאף אחד מהם לא ידע איך
להפסיק.
"דרך אגב השגתי לעצמי חניך סוף סוף", אמר אולארי כדי להפיג את
המתח שנוצר בחדר.
"סוף סוף, אני יודע שאין לך שם טוב בתור מורה, הוא יודע מזה?"
"עדיין לא, אני מקווה שהוא יתאים ויסכים, רק מי שיש לו כישרון
להיות רוכב היה מצליח לעבור את ההגנות שלי בלי להפעיל את
הסימן".
"למה אתה בכלל צריך חניך? אתה הרי רק סובל מזה".
"לכל רוכב דרקונים בלי יוצא מהכלל חייב להיות חניך כל הזמן,
כשחניך אחד מקבל את התואר רוכב דרקונים הרוכב מוצא חניך חדש.
החניך גם יהפוך למורה וכל הבלגאן הזה נשמר", אולארי הסביר.
הם בילו את הצהרים ביחד עם רוש הזקן למרות הזהירות שנדרשה.

עבר שבוע וכל מה שנור עשה הסתכם בעבודות ניקיון, שליחויות
קצרות, שיחות עם אולארי, השתעממות טוטאלית וטיפול בדרקון פקו,
שכמו שאולארי אמר, היה עדין כמו כבשה. הוא לא הבין למה הוא
החליט להישאר, אולי היו אלה הסיפורים של אולארי וכל האנשים
המעניינים, ולפעמים יהירים, שבאו לשם כדי לבקש עזרה, לדרוש
עזרה, או סתם לומר שלום.
"זה מצחיק אותך?" שאל נור את אולארי שצחק בצד.
זו כבר הייתה הפעם השלישית שהרוח פיזרה את ערמת העלים שהכין
בעמל רב.
"פשוט תעצור אותה, אתה יכול לעצור רוח לא טבעית, כמעט כל דבר
לא טבעי ניתן לעצירה, הרוח הטבעית צריכה להיות הבעיה שלך", אמר
אולארי במסתוריות לנור שהביט בו במבט מבולבל והרגיש טיפש מרגע
לרגע.
"אני לא יכול לעשות את זה", אמר נור.
"בטח שאתה יכול", אמר אולארי בתסכול. "רק תנסה".
אולארי בילה את השעה הבאה בשליחת רוח לכיוון ערמת עלים שלא
עזרה לו להעביר לנור שיטת עצירה פשוטה, הוא אפילו לא ניסה, או
שהוא ניסה ולא הצליח. הוא פשוט לא מאמין שהוא יכול זו הבעיה
שלו, כנראה שזה עומד לקחת הרבה זמן...

הול בראק, היועץ האישי והצמוד למלך, הלך במסדרונות הארמון
המפוארים, כלי זהב יפים נצנצו מכל פינה ושטיחי קיר עיטרו את כל
המקומות הריקים, ובהם תוארו כל הקרבות שבהם ניצחו מלכי קורינה.
השטיחים היו רבים ומגוונים.
משרתים רצו אנה ואנה מחווים בראשם לעברו לאות כבוד, מסדרים את
כל הדברים הדרושים לפותחי השערים שבאו ללמד את המלך הצעיר.
הוא נעמד מול הקיר המלכותי שעליו היו תלויים כל סמליהם של בני
המלוכה.
ממלך קורינה הראשון, סארן, הנוצה הזהובה על הרקע הכחול ועד
אולארי ואנדימאר. היה לאולארי עוד אח, אך לא היה לו סמל, כל
אחד והדרך שבה הוא בוחר ללכת.
אולארי עם הסמל של העורב והוורד ואנדימאר עם הכבשה בעלת קרני
הזהב.
יום יבוא והכול יהיה שלו, גם לו יהיה סמל על הקיר - שממנו יהיה
אפשר להשמיט כמה סמלים שוליים - כל הארמון, כלי הזהב והמשרתים
יהיו שלו, רק שלו.
הילדון הקטן לא צריך לשבת על הכס, זה רק לטובתו, זה קשה להיות
מלך בן 15, הוא כל כך צעיר.
עד עכשיו היה קל לתמרן אותו, עכשיו הוא התחיל לפתח עמוד שדרה.
מזל שאולארי עזב, עוד מכשול ירד מהדרך הקצרה אל הכס.
אולארי לא יחזור חזרה. בזה יהיה אפשר לטפל בקלות.

נור הצליח לחוש ברוח של אולארי.
הוא גם הרגיש את כל ההצקות הקטנות שמשום מה אולארי לא הפסיק
לנסות עליו, קור שהגיע אליו למרות הבגדים החמים, הרוח שהפעיל
כדי להפריע לו בסידור וניקוי הגנים, למרות שהוא עבד ביחד עם
אולארי, הרוח פגעה רק בו.
היה נדמה לו שהוא מסוגל לעצור את זה.
לא, זה לא אפשרי.
פקו הדרקון התחיל להיות יותר נחמד אליו ועבודות הניקיון התחילו
להיות קשות יותר, אתמול אולארי אפילו לקח אותו לרכיבה אחת, הוא
חיבב אותו מאוד, היה מאוד נחמד לגור איתו.
חוץ מהמשפטים המוזרים: "אתה יכול לעשות את זה", "תעצור אותי
כבר!"
היה נדמה לנור שמנסים ללמד אותו משהו, אבל הוא לא הצליח להבין
שום דבר ממה שקורה.