אישה אחת שאלה אותי מה התשובה של הסינים לכאב ראש, כי אני די
מבינה בזה אחרי הכל. אמרתי לה - בקיצור - שהם פשוט לא מגיעים
למצב הזה. ואתם יודעים מה עוד אני חושבת? שאם סיני הצליח להביא
על עצמו כאב ראש - מגיע לו לסבול אותו. ובעצם, לא רק הסינים.
מה הם אשמים. כל מי שמביא על עצמו כאב ראש צריך לסבול אותו.
חוץ מאלה שרצים אל האקמול שלהם. הוא יפתור הכל. אתם יודעים מה
ההבדל בין אקמול לפיל? בפעם הראשונה שפיל נכנס לכם לגוף, אתם
לומדים יפה וזה לא קורה שוב. שוק קטן וחד פעמי. אקמול פשוט
חוזר שוב ושוב ושוב עד שמגיע רגע התלות. עד שאי אפשר בלי.
אני רוצה לספר לכם על האקמול שלי.
אקדים ואומר שאני מכורה ואני מודה. אני כבר לא מתיימרת לעמוד
מאחורי משפטים כמו: "אני לא מכורה. אני יכולה להפסיק מתי שבא
לי". לא. אני מודה. קוראים לי נועה ואני מכורה. אני לא מסוגלת
לחיות ולתפקד בלעדיו.
הכל התחיל - טוב, לא הכל הכל - אבל אני בוחרת להתחיל  במה
שקרה בטיול חברה מספר 6. עקב תאונה לא מוסברת מצאתי את עצמי
תקועה על הר עם לא אחר מאשר גל. גל עובד איתי במשרד, חדר אחד
לימיני. אנחנו מנהלים את צוות הפיתוח של תכנה חדשה ש-  בואו
נגיד שזה סודי וסביר להניח שגם די משעמם בשבילכם. בכל מקרה,
נחזור להר. אז אני וגל תקועים ונאלצים להחנות ללילה, כשרק אוהל
אחד ברשותנו - מפתיע - ולא יותר מידי אוכל. אחרי הטיול הזה
זכרתי תמיד לבקש את התרמילים הטובים במסעות גיבוש האלה. אז יש
קצת אוכל, אוהל אחד, גל אחד, נועה אחת ואפילו לא שק"ש אחד. באו
נגיד שלאורך 38 שעות וחצי מצאנו דרך לשנוא אחד את השני. הוא
התחיל. זה לא אשמתי שבמחזור אני צריכה יותר אוכל ויותר שתייה,
ומכאן שיותר לשירותים - המאוד מאולתרים - ומשם לדאגה חסרת
השליטה של גל לסוללות של הפנס. אם כי בלילה השני הסכמתי לקבל
את הדאגה הזאת והרגעתי אותו. כמו כן, הסכמתי מאז תמיד לסחוב את
הסוללות בתיק שלי. למי שלא עוקב - מחסן הסוללות היה בתרמיל שלי
ושלפתי אותו החוצה. כמו בכל סיפור טוב, המתח היה גבוה, ולא
לפני שנגמר הזמן והחל החילוץ, החלו גם מתחים אחרים לעלות.
ביניהם, כמובן, צורך גברי שסירבתי בתוקף להביא לידי סיפוק. הוא
אמר שכואב לו מרוב שהוא רוצה אותי. הרגעתי אותו ואמרתי לו
שיאמין לי שאם הייתי יכולה ללכת ולתת לו לסבול לבד, הייתי עושה
את זה.
עברנו גם את שלב ההתקרבות ומרחנו אחד את השני במידות מחושבות
היטב במשחה להקלה על הכאבים וחיטוי לכל השריטות והחבורות -
שמסתבר חלק בלתי נפרד מנפילה - כי באמת לא היה לנו מושג כמה
זמן נישאר שם. בגלל פרט זה, לא היה שינוי משמעותי במשקל התרמיל
שלי. טוב, אוקיי, משחות וחומרי חיטוי זה חשוב, נכון. אבל הייתי
במחזור והייתי רעבה וממש לא חשבתי על כל המכות שחטפתי מההר
המזורגג הזה. כשמכשיר הקשר שבתרמיל שלי הרעיש, תהיתי למה לא
ביקשתי אוכל. בכל מקרה, הודיעו לנו שצוות יגיע אלינו בבוקר
השני לנפילה והרביעי למסע. 8:40 - סוף סוף תרבות. פרצופים
חדשים לראות. ולמרות שגל מנשק טוב, אין לכם מושג איזו הקלה זו
הייתי להיחלץ משם.
לא, אני וגל מעולם לא התחתנו, וגם לא היה בינינו רומן. לצערי
גם לא סטוץ. ברגע שצוות החילוץ הגיע עברתי לטיפולו המסור של
רועי. עכשיו, רועי... מה אני אגיד, ידיים כמו שלו לא טיפלו בי
זמן רב מידי. ואני מודה, שתי בדיקות "רק ליתר בטחון" שעשיתי -
אצלו, כמובן - לא באמת היו הכרחיות. לא לבריאות שלי. פשוט ליתר
בטחון רציתי לוודא שבאמת אין בינינו כלום. כלום מעבר לארוחת
ערב, סטוץ, סטוצון אפילו, ומשיכה שלא מחפה על חוסר תקשורת.
עד כדי כך...
כך שגם שליש הרומן הזה לא נגמר משהו.
ואם מישהו כבר התחיל לחשוב שההתמכרות שלי זה סיפור רומנטי עם
סוף רע - קודם כל שיחזור בו, שנית שיתנצל ויתבייש בעצמו ואז
שימשיך להקשיב.
אחרי "בדיקה מס' 2 ליתר בטחון" וזריקתו של רועי לידיה של פקידת
תחנת האחיות בקומה 3, שהייתה יותר מנלהבת לקבל אותו, החלטתי
לפנק את עצמי. רק במקרה ישנו מכון לרפואה אלטרנטיבית שכולל גם
ספא בדיוק מול בניין המשרדים שלנו. ויותר חשוב, צמוד למכון-ספא
- יש סניף של בן אנד ג'ריס. גן עדן.
אחרי שבטעות עקפתי מישהו שהיה בתור, ביקשתי סליחה, כמובן שלא
זזתי, ובמפתיע הוא פשוט חייך וסלח - הגיע תורי לדבר עם אלוהים.
לפחות באותו רגע מי שהיה בידו לתת לי גלידה נחשב לאלוהים. אתם
תאמינו אם אני אגיד שמידת הנאמנות שלי טיפה יותר מפותחת
מהחולשה לגלידה? לא משנה. בכל מקרה, הנה אני, נמצאת כמו שאמרתי
בגן עדן, עומדת מול כל הריבועים הצבעוניים, ומנסה להחליט.
"את רוצה לטעום משהו?" שאל המוכר באדיבות.
חייכתי אליו ואמרתי, "אתה בטח כבר רגיל שאנשים הולכים לאיבוד
מרוב אפשרויות, לא?" הוא חייך בחזרה, ואני העפתי מבט סביבי,
סתם לראות אם אנשים נעשים ממש חסרי סבלנות. מלבד אדם אחד שהיה
ליד הקופה וחיכה שהקופאי יחזור, לא נראה היה שלמישהו אכפת. כן,
כולם כבר יודעים איך זה עובד. "לא, זה בסדר, אני לא צריכה
לטעום. אני אקח כדור אחד של טופי קראנץ', אחד של צ'אנקי מאנקי,
תות וסופר ניו יורק." אמרתי. בתוך תוכי ידעתי שאני מסתכלת סתם
כדי לוודא שבאמת שום דבר לא מתעלה על הטעמים שאני כבר מכירה
ומכורה אליהם. ותסמכו עלי שטעמתי כל טעם אפשרי שיש להם. יותר
מפעם אחת.
המוכר בהה בי. לא רציתי להגיד כלום כדי לא להבהיל אותו, אז
פשוט נופפתי בידי מול פניו. "הכל בסדר?" שאלתי אותו.
"הא? כן, אני פשוט.. זה.." מלמל. אני בטוחה שאצלו בראש היו גם
שאר החלקים של המשפט. ויתרתי על להתעצבן כי מי כמוני יודע איך
זה כשרק חלק מהמחשבה יוצא. ולרוב לא לפי הסדר. האיש שחיכה ליד
הקופה הסתכל מידי פעם, וראו שהוא מקשיב לנו. ובת'כלס, לא היה
לו משהו מעניין יותר לעשות.
"יש איזושהי בעיה עם ההזמנה שלי?" שאלתי. "אני יכולה להחליף או
משהו..."
"לא, לא, אין בעיה עם ההזמנה. סליחה." אמר והתעורר, והחל
להעמיס את הגלידה על גביע. כוס זה פשוט לא זה. "זה פשוט שאף
אחד אף פעם לא מזמין כאלה טעמים, ועוד ביחד, והנה היום - שניים
ברצף." אמר בחיוך לעצמו. באופן קצת עצוב זה בטח יהווה נושא
לשיחת חוויות מהעבודה בהפסקה הבאה שלהם. לא שהסיפורים שלנו
במשרד - או הבדיחות - הרבה יותר טובים מזה. הוא נתן לי את
הגביע הענק, והתנצל שוב.
"זה בסדר, באמת." אישרתי בחיוך. ועכשיו כשהייתה לי הגלידה שלי
ביד, זה לא היה שקר.
הלכתי לעבר הקופה כדי לפנות מקום להבא בתור, במקרה הזה האיש
הנחמד שעקפתי, וראיתי שהבחור שחיכה שם מסתכל עלי. "כן, אני
יודעת, יש לי טעם, אה.. יצירתי, בגלידה. אני באמת בערך הבנאדם
היחיד שמשלב ככה." אמרתי בחצי חיוך מתנצל וחצי משועשע.
הקופאי חזר והחל מסדר משהו בקופה. הבחור לא שם לב. "את לא
היחידה", אמר. "גם אני." הוסיף והחווה עם הגביע שלו. גביע, לא
כוס. אני מסוגלת להישבע שהכל השתתק ואור זוהר הקיף אותו.
"אני יכולה לטעום?" שאלתי. וזה לא היה פלרטוט. אלא פשוט שאלה
דבילית להפליא.
"יש לך אותו דבר." ציין.
"כן, זה נכון." זה היה נכון. "אבל אתה יודע.. כאילו.."
"אף פעם אין יותר מידי." אנשים עקפו אותנו בדיפלומטיות אל
הקופה והקופאי האבוד.
"עכשיו, זה לא נכון. תאמין לי, יש דבר כזה יותר מידי. ואחריו
שבועיים של התנזרות כדי שהגוף ייצא מהשוק. לא הייתי מאמינה
שאפשר לשרוד את זה, אבל זה חישל אותי, אני מניחה, ועכשיו אני
מעריכה את הגן עד שלי הרבה יותר." מעריכה את הגן עדן שלי הרבה
יותר???
"את מקשקשת. אבל זה באמת נכון. אם כי כל רגע היה שווה אז, וגם
היום בדיעבד. לא שהייתי עושה את זה לעצמי שוב. לא בכוונה,
לפחות." צחק. ואז הרצין בחשיבה. "גם אני מקשקש."
"אם אתה לא נותן לי לטעום, אז אולי תשלם עלי." הצעתי. ובאותו
רגע רציתי להיקבר בגלידה שלי. הוא הסתכל עלי לרגע, מחייך, ואז
שילם.
הלכתי אחריו לשולחן קטן בצד. "אתה לא צריך לחזור למשרד שלך, או
משהו?"
"אני עובד במכון שצמוד לכאן. אני די מנהל אותו, אבל זה לא
חשוב, כי החלטתי.
הוא גם מסאז'יסט? גן עדן אכן. "החלטת מה?" שאלתי, ולרגע לא
הייתי בטוחה ב... בכלום. תותח לא היה משנה את תחושת הביטחון
הזו.
"החלטתי שאני כן אתן לך לטעום מהגלידה שלי", אמר, ולקח לק נוסף
ממנה. חיקיתי אותו, ונזכרתי שיש לי גלידה שחלמתי עליה מאז רועי
והסיפור הרע.
"אבל חשבתי שזה אותו דבר גם ככה." צחקתי, אבל הגרון שלי התייבש
בכל זאת. לקחתי לק נוסף בתקווה שזה יעזור. זה לא עזר יותר
מידי.
"אבל יש לי דרך שבה עוד לא טעמת את הגלידה." הסביר, ויד שמסתבר
הייתה סביב עורפי משכה אותי אל נשיקה בטעם של גוש קרמל עם בננה
ושוקולד. ואני חשבתי שגלידה זה גן עדן. אוח, התמימות...
"אני חושבת שאתה האקמול שלי." מלמלתי מול שפתיו, ובידי הפנויה
לקחתי את הגלידה שלו ושמתי אותה לצד שלי על השולחן במתקן
המיועד לגביעים. הוא נישק אותי שוב, מחזיק את פניי בשתי ידיו
הפעם.
"בואי נצא מכאן, ותוכלי להסביר לי מה אמרת." אמר בשקט, לוקח את
שני הגביעים ביד אחת, ואת ידי בשניה, עוזר לי לקום. הוא נתן לי
את אחד הגביעים - כנראה שלו - ויצאנו משם.
"יש דברים שאני חושבת עדיף לא להסביר." אמרתי בחיוך מבויש קצת.
לא הייתי רוצה להבריח אותו לפני שאני יודעת מה יש כאן. "אני
נועה, דרך אגב."
"זה לא היה מפחיד אם היו קוראים לי נועם?" שאל בטבעיות.
"קוראים לך נועם?" שאלתי בחזרה בחיוך.
"לא." הסתכל עליי. "קוראים לי תומר. אבל זה בהחלט היה מפחיד אם
באמת היו קוראים לי נועם." הוא חייך. "ואני מאמין שאם ההסבר
שלך להערה על האקמול זה מה שאני חושב שזה, זו תהיה תחילתה של
ידידות נפלאה." הוא לקח את ידי בידו שוב, והלכנו לנו בשקט,
אוכלים את הגלידה שלנו.

טוב, אז זו לא הייתה תחילתה של ידידות נפלאה, אלא של רומן
קצרצר שמהר מאוד הפך לקשר רציני. הוא האקמול שלי ואני האקמול
שלו. ואולי אני אשרוד שבועיים ויום בלי הבן אנד ג'ריס שלי, אבל
שעה הרחק מתומר גורמת לי לטירוף כמעט בלתי נשלט. מגיע עד לכדי
קיצוניות של שליחת מבטים נוגים דרך החלון על הספא שמעבר לכביש.
המלמולים לעצמי לא רחוקים. למזלי אנחנו עובדים אחד מול השני,
ככה שאנחנו לוקחים הפסקות ארוכות לגלידה ומסאז'ים. ויותר חשוב,
כל יום כשאני חוזרת הביתה הוא שם (וזה אם לא חזרנו ביחד).
במכון שלו אומרים שיש לו המון מוטיבציה ושהוא באמת משקיע
במקום. אצלי אומרים שאני ההוכחה החיה לזה שעובד מאושר מפיק
יותר. אם ככה הם רוצים לקרוא לזה... בכל מקרה, אני נועה, ואני
מודה. אני מכורה. אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו. לאקמול שלי
קוראים תומר, ואני מכניסה אותו ישר ללב.
"נועה, את באה?" נשמעה הקריאה מחדר השינה שלנו. לא שאנחנו ממש
ישנים שם רוב הזמן.
"איזו מן מכורה הייתי אם לא?" קראתי אליו בחיוך וקמתי מהמחשב.
תסגרו את האור כשאתם מסיימים.