הידיעה הגיעה אליה מוקדם בבוקר. כפי שנהגה בימי שיגרה אלה,
לפני האסון שעתיד היה לפקוד אותה, השכימה קום וארגנה הכל בעוד
השחר מפציע אט אט בחוץ. התינוקת ישנה שינה עמוקה בחדר הסמוך.
"ילדתי היפה", חייכה לעצמה, והציצה בשקט לתוך מיטת התינוק על
מנת לוודא שהכל כשורה.
למרות שבחברה בה היא חיה אנשים הירבו לספר על ניסים, תחושות
מקדימות אודות העתיד לקרות, ובכלל, נהגו לומר שהכל כתוב
מלמעלה, היא לא חשה כלום באותו בוקר. כלום.
השנה האחרונה עשתה לה רק טוב. נפשה הפצועה התחילה להגליד. פצע
לא שיגרתי, שרק היא ועוד אישה ידעו אודות קיומו. גם הוא ידע,
אבל קשה להחשיב אותו כשותף סוד במובן החיובי של המילה, הרי הוא
זה שביצע את הפשע.
היא שתתה קפה שחור מהביל, עישנה סיגריית מרלבורו אדום, נהנית
מרגעי השקט האחרונים לפני משימות היום שזה עתה התחיל. היא שוב
חייכה לעצמה, הרי לפני שנה מי היה מאמין שהיא לא תתעורר שטופת
זיעה, כאבי תופת אוחזים בגופה, טרופה על ידי המחשבה שללא המנה
היומית, הגיהנום ישטוף את גופה הצנום ויביא אותה לכדי מעשים
שאדם "נקי" לא יעלה על דעתו שאפשר לעשות אותם!
היא שוכבת במיטתה, ילדה קטנה. חושך שורר בדירה. הדלת נפתחת
חרישית. הוא מתקרב אליה. עיניה נפקחות מעט, היא לא מצליחה
להגיב והוא רוכן עליה. יבבה נעצרת בגרון. הוא מסיים במהירות,
מבט חד לעברה אומר הכל. יש מחיר כבד לסוד הנורא שזה עתה נולד.
היא סיימה את הסיגריה, וזרקה את הבדל לתוך הבוץ שנשאר מהקפה,
הרגל מעצבן שנותר לה מהימים ההם, בהם מצאה עצמה מתעוררת על
מזרנים מרופטים בדירות עזובות. היא התחילה להרהר בשיחה שהיתה
לה אתמול עם המטפלת מהעירייה, זאת שמנסה לעזור לה לפתוח דף חדש
ולתפקד ככל אדם נורמטיבי. בניגוד לרצונה המוצהר, היא שיתפה את
האישה הזאת בסוד האפל שלה. זה לא היה מתוכנן, אבל משהו באישה
הזאת, השונה מכל האחרות שניסו לעזור לה, התיר משהו בתוכה, וכך
נודע סודה הנורא לעוד אדם. אתמול השיחה התמקדה בנסיונות שכנוע
של האישה שתגלה את הסוד למי מבני משפחתה, ובהמשך, לפתוח את
הסוד איתו. היא לא רצתה, והשתמשה בכל השכנועים הנגדיים שלה,
בכושר שכנוע מזהיר, אותו חידדה במשך שנות הרחוב הארוכות שלה,
כך שהשיחה נסתיימה בלא כלום. בשביל מה היא צריכה לפתוח את הפצע
הישן, הרי עכשיו הוא מגליד. לא אחטט בפצע הזה, אמרה לעצמה
בהחלטיות בעודה שולפת סיגריה נוספת מתוך הקופסה, מדליקה אותה,
ומיד יונקת ממנה שאיפה ארוכה.
מהחדר הסמוך שמעה רחשים עמומים, ולאחריהם קול בכי חלוש. היא
לחשה לעצמה תפילת הודיה קצרה, בה הודתה ליושב במרומים שנתן לה
את מתת האל הנפלא הזה, ומיד קמה אל בתה.
עיניה היפות הפכו אדומות מיום ליום, מהלילות המסוייטים בהם פקד
אותה, וגם משאר הלילות, כאשר התכרבלה חזק בתוך השמיכה, בונה
לעצמה מגן שימנע מהעולם החיצון לגעת בה. החברות כבר לא עניינו
אותה, עם דיבוריהן המטופשים על בובות וכוכבי טלוויזיה, מה הן
מבינות על החיים! נואשות חיפשה מי שיציל אותה, לא אמה כי היא
לא תאמין, בעצם, מי יכול להציל אותה? היא חייבת לברוח ומהר!
רחוק! היא מצאה את עצמה תרה אחר גברים, אנשים חזקים, הם יתנו
לה הגנה וגם חום, יתנו לה מתנות, ילטפו אותה, ישכיחו ממנה את
הסיוט. היא, ברגעים מזדמנים אלה, היתה בורחת אל מחוץ לגופה
בעודם נוגעים בה, הגוף הזה איננו הגוף שלי, אני מישהי אחרת,
אני בחוץ, חופשיה.
הילדה היתה כבר ערה במיטתה, נשמה טובה שכזו, הבכי החלוש התחלף
במהרה בגרגורי שמחה עליזים למראה פניה של אמה. זר המתבונן בה
מבחוץ לא ישער לעצמו שהיא נולדה עם שרידי סם בגופה, ושהתה בבית
חולים מספר שבועות לצורך טיפול מיוחד שנועד לנקות את גופה
הזעיר מהרעלים האלה. אמה נטלה אותה לידיים, החליפה לה, והניחה
אותה בסל קל בסלון בעודה ניגשת למטבח על מנת לחמם לה בקבוק
חלב. שום דבר לא עמד לבשר מה שעתיד לקרות, גם לא הנקישות
הקצובות על דלת ביתה. הרי, אמה צריכה להגיע כדי לשמור על הילדה
על מנת שתוכל לקפוץ העירה לכמה סידורים.
לכן, ליבה לא ניבא לה רעות.
כרסה בין שיניה, עמדה חפויית ראש מול השופט. היא כבר לא זכרה
כמה פעמים היא פגשה, מהצד הלא נכון, כמובן, בלובשי הכחול
ובשומרי חוק וסדר למיניהם. לפני מספר ימים נלכדה על ידי יחידה
סמויה ששמה לעצמה מטרה לנקות את רחובות העיר משכמותה. בשלושת
הימים האחרונים בילתה בתא מצחין עם עוד עלובות נפש כמוה, וללא
קשר עם חבריה שנותרו בחוץ, היא נכנסה, בעל כורחה, לתהליך גמילה
מהסם. כל גופה רעד ללא הפסק. באוכל הדלוח של בית המעצר לא
היתה מסוגלת לנגוע.
ליל אמש היה הקשה מכולם. הכאב לבש דמות של סכין חדה, והוא
פילח את גופה לאורך ולרוחב. בשלב מסויים היתה משוכנעת שהיא
יולדת את פרי בטנה, הדבר היחיד שעוד החזיק אותה בתוך החיים
הארורים האלה, בתא המטונף הזה. זה היה הרגע בו נדרה את נדרה
השני. אני רוצה לחיות.
כנראה שהיא הצליחה לשכנע את השופט, שישב כבר מהבוקר מול גל
בלתי פוסק של עצורים, שהיא, צל חיוור של אישה (בליבה היא בטוחה
שגם זה היא כבר לא), כבר לא מהווה סכנה לאף אחד, חוץ מעצמה.
אני חוזרת הביתה, לחשה לעצמה.
היא פתחה את הדלת למשמע הנקישות. כצפוי, היתה זאת אמה. אבל
משהו היה שונה במבטה. במקום לצעוד במרץ פנימה, היא נעמדה,
מעולפת, בפתח הבית. עיניה כמו זגוגיות. ללא מבע. זה אבא שלך,
לחשה בשארית כוחותיה.
הוא מת הבוקר.
את הלוויה וימי השבעה זכרה בעמעום. נחשול בלתי פוסק של דורשי
טובתה ניסו לעטוף אותה בחום וברוך, אבל מילותיהם נשמעו,
באוזניה, כערבוביה מטופשת של אימרות חסרות תוכן. היא, הרי,
ידעה את האמת!
מדברי אמה נודע לה שהוא נפטר בשנתו, כנראה מהתקף לב. מוות של
קדושים, ללא כאב, ללא ידיעה.
וזה מה שהטריף אותה.
כביש האספלט השחור התמתח והשתרע אל האופק, אל הלא-נודע. לברוח,
לברוח מן הכאב, מהחמצת חייה. היא באמת חשבה שמגיע לה משהו טוב
יותר? איזו טיפשה, איזו נאיבית! אני חייבת לצאת מכאן, חייבת
לחזור לערפול שמשכיח לי את הכאב.
המכונית עצרה לידה בחריקת הבלמים שפלחה את השקט ששרר שם קודם
לכן. היא עלתה למושב האחורי וסגרה את הדלת.
החיים נמשכו. רק הכאב נותר במקומו. לאן היא נעלמה?
They never found out, in the end. |