הנה, הוא מביט בי חזרה, ללא בושה ומצפון.
עיניו מנבאות שנאה, שנאה בדם, ללא דופי או רחמים.
פיו המעוקל חושף חיוך מת, חיוך של עבר - אך ללא עתיד.
אותה נהרה שטנית, הנמצאת על פרצופו מאז פגשתי בו, מעלה בי
בחילה. מה הייתי נותן כדי לזכות ברגע של עליונות מובטחת
ולהפילו באגרופי, מדמם ובועט. רק כדי להוריד את החיוך.
אך מה זה? האם זיהה אותי? כן! הוא רואה עכשיו! מהנהן גם! עלי
לזוז, לברוח! זעמו להשחיט, ואני בדרכו! אז ימינה, אך הוא
יחסום, ואם שמאלה, יחקה זאת גם הוא. האם מסוגל לקרוא מחשבותי?
אם כך, לא אברח. אשאר במקומי ואלחם על כבודי! על המעט שנשאר
אגן בחרוף נפשי, כגיבורי ההיסטוריה!
אותו חיוך, עיניים.
אני? אני אלחם? על מי אני עובד, אין פה סיכוי! ממבטו בלבד אני
משקשק! אך אם לא לתקיפה... נסוג... שוב...
כמה שנוא עלי המבט... שכן אפילו גיבורי ההיסטוריה אינם מסוגלים
כמוני, להתמודד מול האני היוצא במראה.
כמה שנוא עלי המבט.