קרה שהנצחתי אותו במצלמתי, בשבוע אימון נגמ"שים בקורס מ"כים חי"ר, בסתיו
1997.
מחייך, מבליט שרירים, בטוח בעצמו. "איזה פרצוף נהרייני", הגיבה אחותי הבכורה
כשראתה פעם את התמונה.
אחת לכמה זמן אני פותח את אלבומי התמונות הישנים, מהילדות, מטיולים שונים
ומהצבא. ובכל פעם אני נתקל מחדש במבט הזה. ניכר שהמצלמה אוהבת אותו. ובכל פעם
עיניו דוקרות אותי במקום עמוק מאוד. מזכירות לי שאני מתגעגע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|