כך לשבת ליד שולחן בתוך קניון ענק, לאכול פיצה ולהביט מסביב,
לזה קוראים "לעשות חיים". אני מרגישה בתוך תוכו של מצעד
האיוולת.
מסביב חנויות קורצות, מפתות בחלונות ראווה צבעוניים. אנשים
צועדים פנימה- רובם יוצאים עם שקיות ביד, וחיוך של אושר- הנה
תמצית האושר בידם.
נערות יפות וקופצניות, נשים בגיל העמידה, נאחזות חזק בנעוריהן
החומקים, נלחמות את המלחמה האבודה-  אולי עוד שמלה אופנתית
תיתן את ה"לוק" הנכון אולי ג'ינס אופנתי יגשים את החלום, ואני
כמו כולם משחקת במשחק האווילי הזה.
זה לא זה, לא, זה לא זה... כולנו  לבושים בבגדים שמעשירים את
העשירים.
הנעל "הנכונה" המכנסים "הנכונים" ומרמים את עצמנו שזהו החלום
הנכסף. "הבל הבלים" אמר קוהלת. פה ממקום שבתי במרכז ה"קניון"
זה כל-כך בולט, כל-כך אבסורדי.
הנה הולכת לה צעירה דקה, יפת רגלים, ראשה נישא בגאון, ושערותיה
מתנפנפות, העולם שייך לה. מולה זקנה בחצאית לבנה גוררת רגליה
בשארית כוחה, שעונה על אישה מבוגרת נעולה נעליים אורטופדיות
מעוקמות, רגליה נפוחות. הזקנה מביטה מסביב,רגליה כבדות, אך
עיניה שמחות. אסירת תודה על שהעיניים האלה עדיין רואות, ואולי
גם אוזניה שומעות, וזה המון, והיא עדיין כאן, זהו הניצחון
הגדול. אתמול, שלשום, לא מזמן... הייתה זו היא שהלכה בטפיפה
קלה ראשה מורם ושערה מתנפנף, אולי על רקע שונה, אולי בעיר אחרת
אפורה, אירופאית ומתוך בתי הקפה המסוגננים התנגנו מנגינות מתוך
אופרטות אופנתיות.
היא ניצחה, היא עדיין כאן, בעולם שכבר אינו שלה, עדיין כאן,
תודה לאל, עוד רגע, עוד יום או שנה, מי יודע...
ואני מנסה לתעל את רגשותיי, להביט מבחוץ, לשכוח שאני חלק
מהמצעד האווילי, להרגיש חמלה למין האנושי, חמלה ותו לא, ועל מי
אחמול יותר? על אנשי האתמול, שכבר הלכו את רב הדרך? או על אלה
שעומדים בתחילתה מלאי תקוות, הולכים עוד ועוד נופלים וקמים שוב
ושוב, בתוך הזמן שהוקצב להם? אבל לקנא- אני מקנאה בפעוטים,
הבוטחים כל-כך ביד ההורה האוחזת בידם הקטנה, המביטים בכל זה
בהשתאות, חסרי מודעות לעצמם, חסרי מודעות לקיום. כמו גורים
קטנים, ממצים את ההנאה הצרופה, בכל חושיהם הערים, החדים, הבלתי
משומשים. להיכן הם נעלמים? להיכן? את האושר הזה לו אפשר היה
לשמר, ולרוות ממנו בהמשך הדרך כנחמה, אלו אפשר היה...

 12/12/97