הסיפור בהשראת Quidam שממנו לקוחה גם התמונה בדפיוצר


A nameless passerby
... a solitary figure
lingering on a street corner.
... A person rushing past
one who cries out...
sings and dreams within us all.

Quidam



זה לא עובד ככה.
אני כבר לא יכולה.
כבר המון אני דופקת את הראש על פנס הרחוב, זזה מצד לצד בחוסר
רצון מוחלט. יש לי כל כך הרבה על הראש וכל כך הרבה דברים לעשות
שאני כבר נמחצת מרב תיסכול כי אני לא יכולה לעשות אותם. זה
תמיד היה ככה. תמיד רצתי מקצה אחד של הרחוב לקצה השני. לעיתים
רחוקות אני נכנסת לבית שלי, אולי משהו השתנה, אבל תמיד זה אותו
דברים. הם לא זזים. אבא שלי עם העיתון על הכורסה ואמא שלי סתם
בוהה באויר על כיסא בצד השני של החדר.
זה נראה כמו בית רגיל ומסודר, מינימליסטי להפליא, מנורה מעוצבת
בצד החדר, כלוב לציפור על שידה קטנה (למרות שאין שם ציפור כי
הוא מת ונעלם מבלי שמישהו ישים לב) ושטיח אליפטי על הרצפה. בית
טיפוסי עם אוירה ערפילת ושלוחשת תמיד לסדר ושקט. שקט.

ופתאום הוא הגיע. פרץ של חמצן עבר לידי כשהוא הופיע בפתח.
בידו השמאלית הייתה מטריה סגולה שהוא פתח רק כאשר נכנס לבית.
לא שמתי למוזרות זו כי שאלה אחרת העסיקה את מחשבתי "למה יש לו
כובע ביד ימין אם אין לו ראש?". הבטתי בהערצה לא מוסברת באיש
המטריה הגבוה, משהו משך אותי אליו כמו שפרפר לילה נמשך
למנורה.
הסתובבתי מסביבו ולא הבנתי את הרגשת החיים הפתאומית הזאת.
נעמדתי לידו כדי אולי לקבל קצת מן ההילה הנהדרת שהוא מפיץ.

לאט לאט הוא הושיט כמהופנט את ידו הימנית עם הכובע לאמצע החדר
והפיל אותו על הרצפה, ואני כמהופנטת ראיתי אותו עומד לרגע.
לא תזוזה.
מסתובב לכיוון הדלת.
ומתחיל ללכת.
צעדתי אחריו בצעדים מהירים וראיתי אותו יוצא מן הבית עם כל
התחושות הנהדרות שהוא הביא איתו. משום מה קפצה לראשי המחשבה
המוזרה שאם הייתי יוצאת איתו אז הוא היה נעלב, אז במקום זאת
סגרתי את הדלת.

הלכתי לכיוון השטיח שעליו היה מונח הכובע. הכובע היה  קטן
ועגול. הוא היה בצבע סגול עם פס ורוד קרוב לשוליו. הרמתי אותו
וסובבתי אותו כדי להביט על כל צדדיו. ואז זה פגע בי כמו חץ
ללב. כל החופש והאויר שהיו בקרבת האיש עם המטריה חזרו ויצאו מן
הכובע, חיבוק זוהר באמצע מקום חשוך ואפל בתוך הלב.
מהר מאוד שמתי את הכובע על ראשי ואז קרה הדבר הכי מדהים שאי
פעם קרה לי...

ישבתי...

וחלמתי...