אני זוכרת שהוא היה מלקק אותי, לא הייתי צריכה לבקש בכלל הוא
היה מתנפל עלי ממש, מפיל אותי לרצפה ומתחיל ללקק.
המגע של הלשון שלו היה מרטיב אותי לגמרי ופה לא הסתיימו
השגעונות שלו.
היו בו עוד כמה דברים לא שגרתיים, תמיד הוא רצה שנטייל, לא
משנה לו לאן אבל הוא נורא נורא אהב ללכת איתי לטיולים ארוכים
ברגל, לים, לחורשה לפעמים סתם ככה במורד הרחוב ללא כיוון
מסוים.
כל יום זה היה חוזר על עצמו, הוא היה בא אלי ומבקש ממני ללכת
איתו לטיול, אני לא ממש אוהבת לטייל, אבל אהבתי אותו, אז
טיילנו כל ערב.
לאט לאט שגרת החיים שלי השתנתה בעקבות השגעונות שלו, זה לא רק
האובססיה שלו ללקק אותי או הבקשות האלה לטייל, ועוד ברגל, הוא
גם אף פעם לא ניקה אחרי עצמו וכל הזמן מצאתי את עצמי רודפת
אחריו, מנקה אחריו, מכינה לו את האוכל ופחות ופחות מקדישה זמן
לעצמי.
בלימודים התחלתי להתדרדר.
הקדשתי פחות זמן לחברות שלי.
פשוט שקעתי יותר ויותר לתוך הביצה התובענית של הדרישות שלו,
תטפלי בי, תאהבי אותי, תאכילי אותי...
לאט לאט זה הפך פחות ופחות נסבל, התחלתי לחשוב שעשיתי טעות
כשהכנסתי אותו לתוך החיים היפים והמסודרים שלי.
לימודים, דירה, מדי פעם איזה זיון מזדמן וקצת וויסקי בסופי
שבוע, הכל היה פשוט, היה נוח.
אבל אני כרגיל חייבת לשנות, חייכת איזה ריגוש חדש מדי פעם, אז
ננתי לו להכנס והנה הכל התפוצץ לי בפרצוף.
אומנם אני אוהבת אותו, מאוד, אבל בסוף נשברתי, לא יכולתי יותר,
רציתי את החייים שלי, שלי!!! בחזרה.
אז שמתי עליו רצועה ולקחתי אותו לצער בעלי חיים. |
