את יושבת בוהה במבט מזוגג ודמעות על לחייך, דופקת שוב ושוב את
ראשך בקיר הגבס, נרגעת מהרעש המונוטוני, מהכאב העדין שמתחיל
להתפשט במורד ראשך, מייחלת לרגע שהוא ילך ותוכלי לרוץ
לשירותים, את והלהבים, החדשים הבוהקים, שרק אתמול גנבת
מקרביץ,את ממשיכה לבהות, הוא מעיף עלייך משהו, את אפילו לא שמה
לב מה זה, "תפסיקי עם זה, זה משגע אותי" הוא צורח, את ממשיכה
לבהות ומפסיקה לדפוק, מסתכל לרגע בעינייך ואומר "מה קורה
איתך?" את ממלמלת תשובה לא ברורה, והוא כרגיל לא מקשיב.
הוא הלך, איתי הלך, וכשאיתי הולך את בוכה, בוכה וחותכת, כי
דמעות כבר לא באות לבד.  
את נזכרת באותו לילה מופלא של אהבה, איך כל רגע נראה כמו נצח,
איך כל שנייה הייתה מלאה באהבה, אהבה מתוקה, בוגדנית, חלקלקה,
אבל אז לא היית מספיק חכמה לראות זאת, ראית רק את מה שרצית
לראות, את מה שעשה לך טוב לראות.    
את יוצאת מהחדר מיכל רואה שמשהו קרה, מיכל רואה הכול "את
בסדר?" את מחייכת חיוך עדין, חיוך של עצב, חיוך שלא נחשב "אני
קצת עייפה, אבל אני בסדר, אל תדאגי." את ממשיכה ללכת נתקלת בכל
מי שאפשר וממלמלת לעצמך "עוד דקה אני שם, עוד דקה זה יעבור"
והנה הגעת נכנסת לשירותים הציבוריים, אפילו הריח כבר לא מפריע
לך, את מספיק עצובה בשביל לא להרגיש דבר, והחתכים עמוקים ככל
שיהיו, לא כואבים לך, והנה חתכת, והכול נראה יותר טוב, הכל חוץ
מהאהבה, היא תמיד נראית רע.