הרומן שלי עם הסיגריות החל מזמן. אני עוד זוכרת את הסיגריה
הראשונה שעישנתי, איך כמעט נחנקתי ממנה. אני לא זוכרת למה בכלל
התחלתי.
אולי כי חשבתי שזה מגניב, וכי רציתי לנסות. אולי היה לי כל כך
רע.
אבל ככה זה התחיל.
בהתחלה, הייתי מוציאה את הסיגריה בידיים רועדות מהקופסה. יודעת
בתוכי שזה לא בסדר, שהבטחתי להורים לא לעשן, אבל שניה אחר כך,
שהסיגריה הייתה בפה שלי, כבר לא היה לי אכפת מכלום. בתחילה, זה
נראה לי כל כך לא טבעי. מה? שאני אעשן? אבל היום, היום
הסיגריות נשלפות מקופסת הווינסטון הכחולה בקצב.
פעם עוד עישנתי ככה לפעמים, או שממש היה לי רע והייתי עצבנית.
לאט לאט זה הפך להרגל. התחלתי להרגיש את הצורך בסיגריות כל
הזמן. או שאני פשוט כל הזמן עצובה ולא רגועה.
עוד הייתי משכנעת את עצמי שזה לייט, שזה לא הרבה, שלא יקרה לי
כלום, שגם ככה אני בטוח אמות, שזה מדי פעם, שזה לא הרגל. שזו
לא התמכרות. אבל כבר הפסקתי לשכנע את עצמי, כי זה לא עובד. אני
רק מפחדת ממה שיקרה לי.
זה חלק ממני. גם ככה יש לי הרבה התמכרויות חולניות, אז שתהייה
עוד אחת. מה עדיף? שאני אעשן או אחתוך? עדיף למות לאט מאשר מהר
ובן רגע.
היום כולם רגילים לזה שאני מוציאה קופסה ומתחילה לעשן בשרשרת.
אפילו שהחברים שלי לא אוהבים את זה, ואני באמת משתדלת שלא לעשן
לידם, כי זה לא יפה להרוג אותם. הם כבר הפסיקו להטיף לי. הם
יודעים שזה לא יעזור.
הרבה כסף אני מבזבזת על סיגריות. כסף שיכולתי להוציא על
בילויים, בגדים, דברים בשביל עצמי.  וזה לא רק סיגריות, זה גם
מסטיקים בטעם מנטה חריף כדי שלא יריחו.
לפעמים כואב לי הגרון ואני משתעלת נורא, ואם אני מסתכלת טוב
טוב במראה אני יכולה לראות שהשיניים שלי לא הכי לבנות,
והציפורניים שלי מתחילות להיות צהובות.
פעם עוד הייתי עומדת מול המראה, עם הסיגריה בפה ומרגישה הכי
טוב בעולם. היום, היום אני יודעת שזה הכל זיוף. הכל שטויות.
אין בזה כלום.

הוא ביקש ממני להפסיק. אבל זה הכל התחיל בגללו.