זה כבר השבוע השני, הלילה העשירי, שמרי - ג'ין  לא ישנה. היא
פשוט לא מצליחה להירדם.
בהתחלה היא עוד הייתה מנסה, מכבה את כל האורות, מתכרבלת
בשמיכה, מנסה לשמוע מוזיקה, לספור כבשים, אבל היא לא נרדמת.
היא נשארת ערה.
עכשיו היא כבר רגילה לזה. היא רגילה לחזור אחרי הצהריים
מהעבודה, לעשות קצת כושר, לנקות את הבית, להשקות את העציצים.
לפעמים הייתה יוצאת לפיק-אפ בברים, לתפוס איזה גבר ללילה.
כשהיא לא הייתה יוצאת, היא הייתה בוהה בטלוויזיה, גולשת
באינטרנט, בעיקר בצ'אטים, למצוא גברים חרמנים שגם הם לא
נרדמים.
זה קצת מונע ממנה לתפקד, וזה נראה לא בריא, אז היא הלכה לרופא,
פסיכולוג ואפילו פסיכיאטר.
הרופא שלח אותה לבדיקות, ונמצא שהכל תקין. הוא נתן לה כדורי
שינה מכל הסוגים, הצבעים והמינים.
הפסיכולוג והפסיכיאטר שלה ניסו לדבר איתה, שתשפוך את הלב, אולי
היא מוטרדת.
אבל זה לא עזר. היא עדיין לא ישנה. היא זכרה שהיא מוטרדת
ממשהו, אבל היא לא זכרה ממה.

זה כבר החודש השלישי או הרביעי שמרי - ג'ין לא ישנה. היא כבר
לא זוכרת. למעשה, היא נמצאת בבית חולים. הזיכרון שלה כבר לא
עובד, היא לא מתפקדת, יש לה הזיות. היא אפילו קצת משוגעת. היא
לא רואה ולא שומעת. יש לה מחלת שינה חמורה, את זה כולם
יודעים.
אבל באיזה מקום בתוך תוכה, היא זוכרת שהיא מוטרדת ממשהו, אבל
היא לא יודעת ממה.

מרי - ג'ין ישנה עכשיו. מעליה יש אבן קרה ואפורה.
היא מתה לבד, בלי אהבה, חברים ומשפחה.