בתחילת הסתיו 1970 הגעתי ארצה באופן בלתי מתוכנן. לאה נשארה
בוושינגטון, ודליה, שעמדה להשתחרר בדיוק משירותה הסדיר, פגשה
אותי בשדה התעופה.
"אז מה, דליק, מתחתנים?" ליטפתי את השיער החלק שלה שנאסף בקוקו
של חיילת. "אמא מוסרת ד"ש. היא רוצה לדעת אם זו משפחה טובה."
היא רק חייכה. החיוך הביישני שלה הזכיר לי את בבואת-עצמי בראי
כשהייתי בגילה. הייתי מתאמן בחיוכים ביישניים מול זיפי-זקן
ראשונים. הבנות אהבו את זה, והבנים לא מחו. אצל דליה זה היה
אמיתי עד כמה שיכולתי לשפוט, אבל ללאה תמיד היה גם שיפוט טוב
יותר וגם חיוך בוטח.
"דליק, את יודעת שצריך להפעיל כוח שיפוט. חתונה זה לא עניין
לשנה שנתיים. כשמתחתנים צריך לזכור ש..."
"...שלפעמים צריך גם להתגרש." דליה צחקה. "צריך לבחור נכון,
אני יודעת, אבא. אנחנו לא קתולים, ואנחנו עוד לא מתחתנים.
בעניין כוח-השיפוט אין לך מה לדאוג, באוקטובר אני מתחילה ללמוד
משפטים, ואברהם יוצא בינואר לקורס בפו"ם, ורק אחר כך... מה זה
הרעש הזה?"

מנחם דמתי  מתבקש לגשת לטרקלין "מצדה".
מנחם דמתי  מתבקש לגשת לטרקלין "מצדה".
מנחם דמתי  מתבקש לגשת לטרקלין "מצדה".

לא שמעתי את המשך דבריה.  
זה היה סיפור קצת מוזר. דליה ואני חיכינו כבר למעלה משעה לנהג
הקבוע שלי, שרעבי.  דמתי החליף אותו אחרי שכבר נואשנו, אבל
מנחם דמתי, בחור-חמד עם שתי עיניים צוחקות תמיד וראש מלא
תלתלים, לא היה תחליף גרוע.  

"מה נשמע, איצחק?" דמתי נהג במהירות, הידיים שלו נדבקו להגה.
"אתה רואה מה זה מודל שבעים ואחת? מכונה שסוחבת כמו מאה
סוסים."
כבר הייתי רגיל לשיחות עם אחורי ראשו של נהג, אבל דמתי היה
משהו מיוחד, את החיוך החבר'המני שלו אפשר היה לראות גם מאחור.

"ומה אתך, דלינקה, שמענו את מתחתנת עם בן-ארצי שלנו?"
הוא היה מאוד פמיליארי, והוא היחיד שביטא את שמי במלעיל.
"אתה מכיר את החתן, דמתי?"
"נו, באמת, איצחק, שריונר או לא שריונר? היינו יחד בקורס
מט"קים. בחור-זהב יותר מאברם לא תמצא גם אם תחפש בנרות."

אחר כך הכול קרה במהירות. חריקת הבלמים נשמעה כמו יבבה, ודליה
לפתה אותי בכוח, רועדת בכול גופה ובבת אחת קרסה על המושב.
"תגידי משהו, דליק!"
פחדתי שהיא בלעה את הלשון, ניסיתי לפתוח לה בכוח את הפה, אבל
שרירי-הלסת שלה היו קפוצים. לפתע פתחה את פיה ונשכה בכוח את
אצבעי. חשבתי שאמרה משהו וקירבתי את אוזני אל פיה. היא התרוממה
והתיישבה בחזרה. את אצבעה האחת נעצה בעורפי ואת השנייה הניחה
על פיה. הס!

חומק בין שברירי שנייה
מפגיעה שאין ממנה חזרה
חולף כרוח בדרכים
ועוצר בבת אחת

הבטתי במראה.
דמתי שר. בבואתו חייכה אלי. היה לו קול באריטון נעים. הוא נהג
ושר ולא הסיר את מבטו מן המראה כמו גבר בזמן תגלחת הבוקר.

רק פסע בינו לבין המוות
הו, הצניחה החופשית  
הו, הפסיעה האחת

דליה השיבה בסופרן צלול. היא זקפה את ראשה כששרה והביטה ישר
לפנים.
"דליק! את בסדר?"
היא נשפה לעברי כמו חתולה, מזרזפת רסיסי רוק אל פני. ניגבתי
אותם, הם היו מעורבים בדם.

הלב נמס כשמבטים מבועתים
בפחד-מה ופחד-מוות אחוזים
הם נותרים, מאחורינו נותרים
עברנו כאן בחריקת פתאום.

עכשיו שרו  יחד. הלחן הרך, כמו של שיר-עם רוסי, התחלף במקצב
מארש.

ובחוץ רוקד העולם בטירוף.
ובחוץ רוקד העולם בטירוף.
ובחוץ רוקד העולם בטירוף.
ובחוץ רוקד העולם בטירוף.

דליה הרימה את קולה. הסופרן הצלול נסדק והצטרד, אך היא דקלמה
בחגיגיות מונוטונית והוסיפה להביט כל הזמן לפנים. דמתי הצטרף
אליה למקהלה יוונית:

כך הוא מתנועע
כך חולפות אצבעותיו בשערו.
כך הוא עומד, שעון על רגל אחת, וידיו בכיסים.
דעתו מוסחת.
הוא איננו משער כי אנו צופים בו ובוחנים את תנועותיו.
בעיוורון הוא מתנהל בדרכו, ומתייצב מלוא הודו בדרכנו.
ואנו חולפים דרכו, כשעיניו נפקחות לרווחה.
הוא מסתכל בנו ובעצמו כלא מאמין.
כצל רפאים הוא, היה והנה איננו.

"ואולי אנחנו?"
בבואתו של דמתי נטשה את המראה. הוא סובב אלי את פניו. בזרוע
ארוכה וכבדה חבק את מסעד הכסא הקדמי. הוא דהר קדימה במהירות
שלא תיאמן, פניו מוסבים כל העת אלי, מחייכים בשניים צחורות.
"מה?"  
לא הבנתי, רק שיניי נקשו אל מול המוות הדוהר אלי.
"צללי רפאים!"
"זו נסיעתנו האחרונה."
   
עצמתי עיניים בכוח ופקחתי אותן מספר פעמים עד אשר הצטללתי.
המכונית היתה ריקה.
הבטתי בעד הוילון  שכיסה על החלון. השמש עומדת לשקוע על
אבן-גבירול.

"אבא!"
דליה רצה אלי מפינת הרחוב, סמוך למעבר החצייה. הקוקו שלה
התנדנד ימינה ושמאלה. היא נראתה כמו ילדה קטנה.
"אתה ישנת כל כך חזק, ולנו היתה בינתיים רבע תאונה קטנה." היא
נגעה בפני בעדינות וצחקה. קולה היה צרוד מעט עדיין.
"אל תחוויר, אבא, לי לא קרה כלום, מזל  שאף אחד לא יודע כמה
שאתה אמי-הגנראלית-האווזה. בוא, תראה, יש כאן גברת קטנה ונחמדה
שמתה לראות אותך."

על אבן-השפה של המדרכה ישב דמתי במרחק מה מהגברת הקטנה והנחמדה
שעל מצחה תחבושת אישית רטובה. היא היתה בהריון מתקדם, ומפליא
איך הצליחה לשבת כך. מפליא עוד יותר כיצד הצליחה לקפוץ מתנוחת
הכריעה כשראתה אותנו מתקרבים.

"אני מצטער, גברתי. מילה שלי - דמתי ישלם על כך במשרתו."  
שילבתי אצבעות מאחורי הגב כמו שהיינו עושים בבית-החינוך, כמו
שעשה ודאי גם דמתי כשהיה ילד, כמו שעושים ילדים בכל העולם
כולו.
דמתי הבחין בכך וחייך. יכולתי לראות את חיוכו גם כשהוא
מאחורי.
"זה בסדר. אין צורך לפטר את מר דמתי. לא קרה דבר. זו בעצם
אשמתי, קצת נבהלתי כשחציתי את הכביש ולכן נפלתי. אין לו קשר
ישיר לכך."
לפתע התכווצה בכאב ואחזה בבטנה.
"את צריכה להגיע למיון," אמרתי לה, ולמרות מחאותיה נכנסה לבסוף
למכונית והתיישבה במקום שלי, לצדה של דליה. אני ישבתי לצדו של
דמתי, שלא הפסיק לחייך.
"הכול בסדר, דמתי," אמרתי והתכוונתי לכך. "סע לאיכילוב."

דמתי עזר לה לצאת מהמכונית. הוא ביקש לתמוך בה וללוות אותה
למיון, אך היא דחתה את ידו בהחלטיות ופנתה אלי.
"זהו אחד הימים המאושרים בחיי. אני כל כך מאושרת לראות אותך,
גואל נחלת-אבות. זכות גדולה נפלה בחלקך ובחלקי."
היה לה מבט מרוחק קצת, כאילו היא מסתכלת מאחוריי.
"נעים לי מאוד, גברתי." הושטתי לה יד.
היא לא הושיטה את ידה חזרה. רק עכשיו שמתי לב ששערה הוא פאה
נכרית וכי שרווליה ארוכים מדי לסתיו תל-אביבי לוהט.
"גאולה," היא חייכה. "נעים לי מאוד מאוד."
ואז הלכה.

יצחק היקר,
עברתי מרותק על כל הטקסט. סימנתי פה ושם, ויש לי הערות בעל-פה.
אולי אקפוץ מחר ונעבור יחד על כמה קטעים.
את הקטע המצורף לעיל כדאי לעניות-דעתי (הלא קובעת, אני
יודע...) להשמיט לחלוטין. הוא אישי וחושפני הרבה יותר מדי,
ולאור ניסיונה הדון-קישוטי של משפחת אברהם בן-ארצי להוציא לאור
את כתב-הפלסתר נגד משפחתך (הם כבר ניסו בכל הוצאות הספרים ללא
הצלחה יתרה), הרי שיש בקטע זה משום הרמה להנחתה.
שלך בידידות
גולדשטיין



ת.ז.ה.