[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יושי ינון מיטסו
/
סטינקינג וניס

"ראית פעם חזיר נשחט?" היא שאלה אותי פתאום. אני חייכתי
במבוכה. ככה שואלים מישהו שהיא מכירה רק שעה וחצי? עמדנו ככה
על המזח של ונציה, אחד מאלפי המזחים שיש שם בעיר המסריחה הזאת,
השיער שלנו מתנופף ברוח הקיטשית הדוחה שהתפרצה מהגלים המגעילים
שהתנפצו. הכל מתנפץ בונציה. אפילו האנשים. ראיתי מישהו שהתנפץ
על חלון בונציה. נשבע לכם. העיר המסריחה הזאת.
"לא," אמרתי לה, "למה את שואלת?" כבר אז ידעתי שהיא נורא
מוזרה. זה לא הפריע לי במיוחד, כי המוזרות שלה התגמדה נוכח
היופי הבוהק שלה, ואפילו ונציה המסריחה לא יכלה להרוס משהו
כזה. היה לה יופי בוהק. ככה בדיוק. היא בהקה באור בין הערביים
של ונציה. מה אני עושה בונציה?
"כי זה ממש מדהים," אמרה לי. חייכתי שוב, בעודי ממצמץ קלות,
מקווה שהיא תראה ותבין את המסר. המיצמוץ הזה אמר "וואו, כמה
שאת מוזרה." זה היה מיצמוץ שכזה.
"מה מדהים בזה?" שאלתי מאחר ושום תגובה לא פרצה ממנה נוכח
המיצמוץ רב התהפוכות שלי. "לא יודעת," אמרה, "כל הדם נשפך כזה.
באמת, תלוי איפה רואים את זה, כי אני ראיתי את זה באיזו משחטה
בגרמניה, והיה שם, הניחו את החזיר שם על מן לוח כזה, לוח מתכת,
וכששחטו אותו הדם שלו ניגר שם על כל הלוח מתכת הזה והייתה מן
השתקפות כזאת, לא יודעת, אבל זה הזכיר לי נורא את ההוא
מהביוטי, אמריקן ביוטי, איך שבסוף הכל משתקף על הדם שלו והכל,
מגניב כזה." באתי להגיד משהו, ואז היא אמרה "וחוץ מזה, זה היה
הדבר הכי אדום שראיתי בחיים." "הכי אדום? אין כזה דבר הכי
אדום," ניסיתי, "זה כמו להגיד 'הכי נדיר' או 'הכי מחרסינה' או
משהו כזה מטופש." היא צחקה קצת, ואז הגיבה "לא, דביל, הכי
אדום, נו." וחייכה. כאילו זה הסביר הכל. מוזרה או לא?



הלכנו ברחובות המסריחים משתן של ונציה המסריחה הזאת. בדרך
ראינו כל מיני קבצנים מסריחים, הכל מסריח בעיר המסריחה הזאת,
לא פלא שהיא כל כך מסריחה. לכל קבצן שם יש איזה נקניק ענק על
הגב שלהם, תלוי. זה מן מנהג כזה, וזה נותן לך תחושה שיש להם מה
לאכול, למען השם, אז למה לתת להם כסף. אבל הם לא נוגעים בנקניק
הזה, זה מה שלא הבנתי. מנהגים מטופשים. הלכנו שם והיא הדליקה
סיגריה פתאום. מהכיס שלה הוציאה ככה סיגריה והתחילה לעשן אותה.
התפלאתי שהיא מעשנת. היא לא נראתה כמו הטיפוס שמעשן. אבל אחרי
הכל, למדתי, אחרי ארבע שעות איתה, לא להיות סקפטי בקשר לכלום
אצלה. כל כך מעט זמן וכל כך הרבה הפתעות זה משהו שיש להתגאות
בו אצל בנאדם או משהו כזה. אז היא עישנה כזה, ואז שאלה אותי אם
אני רוצה סיגריה, ככה: "רוצה סיגריה?" אז אני אמרתי "לא, יש לי
משלי. תודה בכל מקרה." והיא אמרה "כן, בטח." בטון כזה של
זילזול, כאילו באמת אין לי סיגריות בכלל ואני משקר לה. זה היה
מוזר, אז הוצאתי מהכיס את הסיגריות שלי, המרלבורו שאני אוהב,
והראתי לה כזה בתנועה של "להראות לה אבל שלא תראה שאני מראה
לה", ככה שבזווית העין שלה היא תוכל לראות שיש לי סיגריות
באמת, והוצאתי אחת והתחלתי לעשן אותה, אבל היא בכלל הסתכלה
לכיוון אחר, ככה שזה, לא הייתה לזה משמעות בכלל לכל הקטע הזה.
התחלתי להתעצבן קצת מעצמי. קודם צריך לבדוק שהיא מסתכלת בכלל,
רשמתי לעצמי. אידיוט. ונציה המסריחה הזאת.



התיישבנו באיזה בית קפה, והיא הזמינה קפה הפוך, "לאטה," היא
אמרה. "הפוך" אני אמרתי. היא הסתכלה עליי במבט כזה של "הוא
כרגע אמר הפוך באיטלקית במקום להגיד לאטה, שזה גם באיטלקית."
אידיוט, בקיצור. התעצבנתי שוב. הושטתי יד לכיס והוצאתי אקמול,
או אספירין, כי זה מה שיש באיטליה המסריחה הזאת, טוב, לא כולה,
רומא קצת ואיפה שעושים את היין, אבל השאר די בסדר. ו-ונציה.
היא הכי מסריחה. תוכלו לקרוא לי מזוכיסט, אבל באתי לונציה בכל
מקרה. אמרו לי שפה יש את הכי הרבה כוסיות, ואני, אני לא בררן,
הלכתי על הראשונה שראיתי, וזה מה שיצא. המוזרה הזאת. למה אני
מצפה ממנה בדיוק? אז זהו, אני לא יודע למה לצפות ממנה, כי כל
שניה קורה משהו אחר. זה מוזר. היא מוזרה, ונציה מסריחה, ככה זה
הולך.



הלכנו למזח שוב אחרי שסיימנו את הקפה ("ואומרים לאטה," היא
אמרה לי בסוף), והיא נעמדה ממש בתחילת המזח, מסתכלת אל האופק
הכחול כהה. "את לא באה?" שאלתי אותה, והיא לא ענתה לי, וזה היה
די חרא. אז המשכתי ללכת, בתקווה שהיא פשוט תעקוב עד ששנינו
נגיע לסוף של המזח, איפה שהכי אהבתי לשבת על מזחים. באמצע הדרך
לסוף המזח, היא עברה אותי בריצה מטורפת, הגיעה לסוף המזח
והביאה קפיצה אדירה לתוך המים. אפילו שמעתי את ה"ספלאש" המטורף
אחר כך. ממש כמה שניות אחר כך, לא איזה שעה. זה היה מזח
בינוני-גבוה. בקיצור, אני רץ אחריה בטירוף, הכל בטירוף פה,
באיטליה. גם המאפיה והכל. אז רצתי, והגעתי לסוף, אבל לא קפצתי.
נעצרתי ממש בסוף, והסתכלתי למטה לראות אם היא שם, במים, אבל לא
ראיתי אותה. ככה אני מסתכל עשר דקות ומחפש אותה, כי באמת לא
היה לי מה לעשות בונציה בלעדיה, בעיקרון, ואז ראיתי אותה
פתאום, אבל זה היה רק הגב שלה לכמה שניות ואז היא נעלמה שוב.
"תפסיקי לשחק איתי," צעקתי לה, "שמתי את הכסף אצלך במעיל!"
ואני צועק לה וצועק ושום דבר. אחרי שעה וחצי שאני מחכה לה על
קצה המזח היא הגיעה, מכוסה בכל מיני כוכבי ים ובקבוקי קולה
שהסתבכו באצות שיש עליה. והיא טיפסה על העמוד כאילו היא איזו
אתלטית גרמניה והגיעה עד אליי והתיישבה לידי. "איפה היית?"
שאלתי אותה, ואז היא הקיאה קצת מים. "איפה היית?" שאלתי אותה
שוב, ואז היא כאילו באה להקיא עוד פעם, אבל לא באמת בסוף.
"הסתובבתי." היא אמרה. "איפה?" "בונציה המסריחה," היא אמרה לי.
פערתי את העיניים שלי, והיא הסתכלה עליי, חייכה, והתחילה לפשפש
במעיל המכוסה אצות שלה. היא מצאה משהו, והוציאה אותו. זה היה
הארנק שלי, כל העור נהרס בגלל המים המסריחים של ונציה המסריחה
הזאת. עשיתי עווית של כאב לב, והיא חייכה ואמרה, במבטא האיטלקי
המבוייש שלה, "סליחה." "זה בסדר," אמרתי וחייכתי, "יש לי שם
מספיק כסף כדי לקנות ארנק חדש." ואז היא צחקה וחיבקה אותי,
ואני התעצבנתי קצת כי היא הייתה כולה רטובה וגועל נפש ואצות
וקולה, ואז נרגעתי כי סך הכל, הבחורה מחבקת אותך, תתעצבן?



ואז הלכנו כזה ובדיוק באה הזריחה, ונציה עיר ללא הפסקה,
ומסריחה, והלכנו כזה למלון שלי והיא נעצרה בכניסה. "ביי," אמרה
לי. ואני, שבאמת לא ציפיתי לכלום, לא ציפיתי גם לזה. "מה, את
לא באה, לאיזה לאטה?" היא צחקה שוב, ואני חייכתי, והיא מחקה
מהר את החיוך ואמרה, ככה בטון של "יא אללה איזה צינית הייתי
איתך עכשיו עם הצחוק הזה, כאילו", "לא."
"למה?" שאלתי אותה. "אני צריכה לחזור לונציה." "פה זה גם
ונציה," אמרתי לה, די בטוח שאני צודק. ונציה לא הייתה עד כדי
כך מסריחה. "לא, לא ונציה הזאת. השניה." לא פלא שמסריח פה, יש
פה שתי ונציות. "איזה שניה?" "נו, דביל (באיטלקית), השניה."
ואז היא הסתובבה ורצה לרחוב ההומה בעגלונים שכרגע קמו בבוקר
כדי לחלק לחם וחלב וכאלה שטויות, ונעלמה ביניהם כמו הייתה פרה
בטורנדו. ואני, כולי נכלם, פתאום הגיע לי לראש איזה מן ערב
מוזר היה לי הערב, וחייכתי כזה, והכלימה ממני והלאה, ונכנסתי
לחדר והלכתי לישון. כשהתעוררתי הייתי בבית, מוקף באישתי, אז
קמתי להכין ארוחת בוקר, רק כי היא לא מוזרה, אישתי, וגם קצת
בגלל שלא גרתי במקום, שהוא מסריח כמו ונציה. המסריחה הזאת,
אלוהים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיאו!








מוריה ברגעי
התייחדות עם
הגלגול הקודם
שלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/8/01 3:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה