אני לבד, אני תמיד לבד, לא לסמוך על אף אחד, לבד.
ככה עברו עלי הימים במחשבות כאלה שאפילו לא שמתי לב שהיא
התיישבה לידי.

"תכירו זאת יעל והיא חדשה בכיתה" אמרה המורה "קבלו אותה בבקשה,
אל תקשו עליה" היא אמרה והושיבה אותה על ידי. יעל הייתה ילדה
בעלת שיער חום ארוך ועיניים שחורות, מבט אחד שלה גרם לך להרגיש
קטן, היא ראתה הכול. לא סבלתי אותה, היא כל הזמן הסתכלה עלי.

לי קוראים עידו, ילד ממוצע מפתח תקווה, בפעם הראשונה שפגשתי את
יעל הייתי בכיתה י'.

יעל הייתה מוקסמת מהכול היא הייתה כל-כך קטנה אך מלאת חיים, אף
פעם לא ראיתי מישהי כמוה, כמובן שבשנים האחרונות לא הייתי עסוק
באף אחד חוץ מעצמי. אבא אף פעם לא היה בבית ואמא, טוב אמא
הייתה סגורה כל הזמן בתוך עצמה כך שהתרגלתי להיות לבד. עד שיעל
הגיעה ולא הניחה לי לרגע.

"עידו איפה אתה גר?" שאלה אותי. "בפתח תקווה" עניתי לה, היא
צחקה. "כמובן שבפתח תקווה, כולנו גרים בפתח תקווה, אני
חושבת... איפה בפתח תקווה?" שאלה, לא עניתי. היא אמרה טוב,
נראה שהיא קצת נפגעה אבל היא הניחה לי וזה מה שרציתי.

"עידו איפה אתה גר?" היא שאלה אותי. התעלמתי ממנה זאת הפעם
השלישית שהיא שואלת אותי את השאלה הזאת. מה זה עניינה, מה היא
צריכה אותי בכלל. יעל היא מסוג האנשים שכולם מחבבים אותה היא
נחמדה וחברותית, היא מחייכת תמיד ולא כועסת על אף אחד. זה
הדהים אותי שהיא דווקא מתעניינת בי, אחרי הכול כולם הזהירו
אותה ממני, שאני לא חברותי ושאני 'מסומם', היא רק הקשיבה
וחייכה.

"אני בבית" אמרתי, לא יודע למה בכלל אחרי הכול אבא לא פה ואמא
גם אם היא פה היא לא אומרת כלום. אז הלכתי לי למטבח לאכול.
תמיד זה ככה, אין איש בבית כשאני קם, אין איש כשאני חוזר
מבית-הספר ואין איש כשאני הולך לישון.

"אממ..." ניגשה אלי יעל בהיסוס, היא ידעה שאני אתעלם ממנה ולכן
באה אלי בזהירות. "כן?" שאלתי, היא חייכה ואמרה "איזה יופי אתה
מדבר איתי" הסתכלתי עליה מופתע והיא המשיכה "תשמע, יש לי שני
כרטיסים לסרט, רוצה לבוא?" היא אמרה את זה בהרבה ביטחון והביטה
בי. לא עניתי "אתה לא חייב לענות לי עכשיו קח לך את כל היום,
טוב" היא אמרה מהר וחייכה, הנהנתי והלכתי. היא נשארה לעמוד
מאחור.

זה לא תמיד היה ככה, פעם אמא הייתה שמחה והייתי רואה את אבא
מידי פעם. מה השתנה? לא יודע. יום אחד חזרתי מבית הספר הייתי
בן תשע או עשר, אמא ישבה בסלון ולא ענתה לי לכלום וככה זה
המשיך עד עכשיו, כבר כחמש שנה שאני לא מדבר עם איש כשאני חוזר
הביתה. לא מדבר עם איש בכלל, כי הסכמתי עם עצמי שאני לבד וזה
הכי טוב לי ככה.

בסוף היום יעל באה אלי ושאלה מה החלטתי, "אתה תאהב את הסרט
הזה, אני בטוחה" היא אמרה. איך היא יודעת, לא דיברתי איתה בכלל
הקשר היחידי בינינו היה שהיא ישבה לידי בכיתה ודיברה איתי כל
השיעור, רק היא דיברה אני בקושי הקשבתי. "טוב" עניתי, היא שמחה
וחייכה "טוב, זה ביום שישי הזה בשמונה, ניפגש שם?"  "טוב"
עניתי, היא שוב חייכה. והמשיכה לדבר איתי, אני לא הקשבתי הייתי
המום מעצמי, איך הסכמתי? איך? אבל זה היה מאוחר מידי היא הייתה
מאושרת וכל הזמן חייכה וצחקה כך שלא יכולתי לבטל.

בבית היה שומם בערבי שישי כמו בכל יום. לארוחות ערב אין אף פעם
משהו מיוחד, אני סתם מזמין לי פיצה ומתיישב מול הטלוויזיה. אבל
שישי הזה היה אחרת, לא היה לי זמן לאכול ולשבת בסלון מול
הטלוויזיה כי הייתי צריך לפגוש את יעל בקולנוע בשמונה.

נראה שהקדמתי. השעה הייתה כבר שבע וחצי ויעל לא הייתה שם, אולי
טעיתי במקום, לא, בכל מקרה היא לא הייתה שם וכבר התחלתי לדאוג
לה. ואז היא באה בריצה, השעה הייתה כבר רבע לשמונה והיינו
צריכים למהר. היא התנצלה בחיוך ואמרה שהיו לה כמה סידורים
לעשות ושהיא שוב מתנצלת. נכנסנו לסרט שעדיין לא ידעתי איך
קוראים לו עד שהוא לא התחיל. יעל הייתה מאוד מצחיקה בקולנוע,
היא קנתה פופקורן גדול וקולה גדול ובקושי ראו אותה. אני הבטתי
בה וחייכתי, פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני מחייך. כשנכנסנו
גיליתי שזה הסרט החדש של ג'ים קארי, פעם ראשונה מזה שנתיים
שהייתי בקולנוע. יעל לא דיברה כל הסרט היא רק ישבה וראתה את
הסרט וגם לו היא גרמה בטח להרגיש קטן. אני לא כל-כך הסתכלתי
עליה הייתי שקוע בסרט.

כשחזרתי הביתה ניסיתי לשחזר את מה שקרה הערב. הייתי שמח
וחייכתי לעצמי. אני לא מבין מה קרה הערב היה מושלם. זה היה
הערב הכי טוב בחיים שלי.

אחרי שהסרט נגמר יעל רק הסתכלה עלי ולא אמרה כלום. אני הייתי
המום, איך היא ידעה שאני אוהב את הסרט הזה. היא לא אמרה דבר
ויצאנו החוצה. טיילנו קצת בקניון ואז הלכנו לכיוון פארק. יעל
ישר הלכה לדשא ונשכבה שם. אני לא טיפוס של דשא אז נעמדתי לידה.
והיא התחילה לדבר, והיא דיברה וניתחה את הסרט, איך שהוא דיבר
אליה ועל הגיבורים ועל הסיפור. ואני רק עמדתי שם ובפעם הראשונה
הקשבתי לה, זה היה כאילו כל מילה שלה הייתה שווה זהב, לכל מילה
שלה הייתה משמעות והיה ניתן לנתח אותה לכל כך הרבה כיוונים
שונים. לאט לאט התיישבתי לידה וגם אני דיברתי על הסרט ועל מה
שהוא השאיר בי. דיברנו שעות לא רק על הסרט. דיברנו כאילו היינו
חברים ותיקים שלא התראו שנים על גביי שנים, היא דיברה עליה ועל
מה שהמורה התכוונה שעבר עליה. גיליתי שהיא יתומה, היא גרה עם
סבתא שלה. היא לא התביישה בכלום וסיפרה לי הכל עליה ואני
סיפרתי הכל עלי.

לאט לאט הבנו שמה שתמיד טענו שנינו לא נכון, לא היינו לבד.
היינו רק צריכים למצוא את זה שישלים אותנו וזהו.

ועכשיו אני עדיין יושב בבית בחמש לפנות בוקר אחרי הערב הכי טוב
של החיים שלי אומר לעצמי שאני לא לבד שיש לי את יעל ולה יש
אותי ומכאן והלאה הסרט שלנו מתחיל.