ידיד קרוב שלי (להלן י.ק.) מיהר נורא לרדת לתל-אביב באחד מימי
השבוע שעבר, והחליט לפנק את עצמו בנסיעה מיוחדת. לאחר
שניים-שלושה נפנופי ידיים עצרה לידו מונית, והנהג שאל לאן.
י.ק. התיישב במושב האחורי, ואמר לו: "סע בבקשה לתל-אביב".
"מצטער", אמר הנהג, "כרגע זה בלתי אפשרי מבחינתי". י.ק., גבר
שחונך בקפידה, מילמל תודה וסליחה, פתח את הדלת ויצא מהמונית.
בעשר הדקות הבאות לא עברה שום מונית, וי.ק., שהתחיל כבר קצת
להתייאש, עלה על אוטובוס למרכז העיר (יש לו חופשי-חודשי), מתוך
תקווה ששם ייקל עליו הציד.
הוא ירד ברחוב המלך ג'ורג', ואחרי שניים-שלושה נפנופים עצרה
לידו מונית, ומי ישב בה, אם לא הנהג הסרבן מהסיבוב הראשון.
"חשבתי שאתה עובד עלי", הוא אמר לי.ק. בחיוך מאוזן לאוזן,
"יאללה, בוא ניסע". עד שדה-התעופה בן-גוריון היתה שתיקה
מוחלטת. הנהג הירהר לו במה שהירהר, ואילו י.ק. ביכה בשקט את
חצי השעה האבודה שהיתה נחסכת אלמלא הפרנויה של הנהג.
כאשר עברו את שדה-התעופה, שאל הנהג את י.ק. בפמיליאריות
ישראלית אופיינית בשביל מה בעצם הוא נוסע לתל-אביב, וי.ק. השיב
קצרות: "לטיפולים". "שתהיה בריא", איחל הנהג חצי אוטומטית.
"לא, לא", אמר י.ק., "אתה לא מבין. אני הוא שנותן את
הטיפולים". "אתה רופא?", שאל הנהג. "לא", אמר י.ק., "אני מחבר
תשבצים. לפני כמה שבועות פתאום אני מקבל טלפון מאחד, אסיר עולם
שיושב בכלא רמלה. בנאדם שרצח תשעה אנשים ("יהודים או ערבים?",
שאל הנהג במהירות שיא. "כולם היו יהודים", השיב י.ק. בלי להניד
עפעף. "היה לו גם ניסיון לרצח של ערבי אחד, אבל הוא הצליח
לברוח"), שטוען שהתשבצים שלי הם הדבר היחיד שהוא מצליח לתקשר
איתו, ורוצה להיפגש איתי. האח של האיש הזה הוא מיליונר ישראלי
שחי בברוז', שזה בבלגיה (בנקודה זו ניחש י.ק. ששם העיר יהיה
מוכר לנהג מאחר שכמה ימים לפני כן הדיחה הפועל חיפה את קבוצת
הכדורגל של ברוז' מטורניר אירופי כלשהו). בקיצור, אני פוגש את
הבנאדם פעם בשבועיים בדירה הזאת בתלאביב שאנחנו נוסעים אליה
כעת, והאח משלם לי אלף דולר לפגישה". הנהג לקח פסק זמן כדי
להרהר. "אז מה בעצם הוא רוצה ממך?", שאל לבסוף. "זוהי בדיוק
הנקודה המוזרה בכל העניין", אמר י.ק. בהערכה, "הוא נמצא עכשיו
בשלב שצריכים לקצוב את העונש שלו. הוא מקווה שיקבל לא יותר
מארבעים שנה. תוריד מזה שליש, ואת השבע-עשרה שנה שהוא כבר
יושב, אז הוא יכול להשתחרר בעוד תשע שנים. אני באמת לא רואה",
המשיך י.ק. ואמר, "איך אני יכול לעזור לו. אני בסך-הכל מחבר
תשבצים, ולא איזה פסיכיאטר שיכול לתת לו המלצות. אבל כשמשלמים
לך אלף דולר לשעה פלוס הוצאות, אתה לא שואל יותר מדי שאלות",
והנהג פיתל את עורפו למעלה ולמטה מתוך הסכמה אילמת.
"תגיד", הוא שאל, "כשאתה נפגש איתו, אתם נמצאים לגמרי לבד?".
"בהתחלה", השיב י.ק., "שני שוטרים חמושים שמרו בחדר השני, אבל
מאז שהוא ניסה פעם אחת לחנוק אותי דרשתי שאחד השוטרים יישב
איתנו עם נשק דרוך".
"אשתי אומרת", המשיך י.ק., "שכל העניין של הפגישות הוא בסך-הכל
סיפור כיסוי. היא משוכנעת שיום אחד יחסמו שתי מכוניות את דרכה
של הניידת שמביאה אותו מרמלה, והליקופטר שינחת בצד הכביש ייקח
אותו ליעד בלתי ידוע". הפעם לא היה שום נענוע עורף מצד הנהג,
וי.ק. המשיך בנעימה מרגיעה, "אבל לנו אין מה לפחד. נכון? הרי
אנחנו מגיעים לדירה בכוחות עצמנו".
ביציאה מנתיבי-איילון לתוך תל-אביב שאל י.ק. (בפמיליאריות
ישראלית טיפוסית) את הנהג מה שמו ובן כמה הוא. "שמי מוטי", אמר
הנהג, "אני בן עשרים ותשע". "תראה, מוטי", אמר י.ק. בנימה
אבהית, "אתה אמנם צעיר ממני ביותר מעשרים שנה, אבל גם אתה כבר
לא ילד, ואתה צריך לדעת טוב-טוב מתי מישהו אומר לך את האמת
ומתי הוא עובד עליך. כשמישהו אומר לך 'סע לתל-אביב', חזקה עליו
שהוא ממש מתכוון לזה, אבל אם הוא פותח פה ומספר לך על פגישות
בתל-אביב שמכניסות לו אלף דולר לשעה, עם איזה אסיר עולם חובב
תשבצים שרצח תשעה אנשים, הרי זה קשקוש דמיוני שלא נשמע
כמוהו".
הנהג פשוט נמרח על ההגה, וי.ק. חש יותר מתמיד שעשרות הפעמים
שחרש בנעוריו (וגם אחרי זה, מה הבושה?) את עלילות הרוזן
ממונטה-כריסטו לא היו לשווא.

(22.10.99)