1.
יש לי חברה. קטנה ממני בכמה שנים. והאמת, אני לא יודע איך זה
קרה. עד לפני כמה זמן בכלל לא חשבתי שזה יקרה. לכל החברים שלי
יש חברות או שהיו להם. ולפעמים החברות שלהם היו אומרות משהו
כמו "מה איתו? למה הוא לבד?", ובינינו הגברים היו אומרים דברים
מחוכמים כמו "איזה מזל אתה יש לך" שחשוב להגיד ליד בחורות יפות
ומושכות שעוברות לידנו (החברים שלי קוראים להן משהו שמתחיל
בכ', אבל אני לא אוהב להשתמש במילה הזאת. כל אחד והמוזרות
שלו).
אז מאיפה יש לי חברה? לא שאני יזמתי. היא פתאום באה. ישבתי
בתחנת אוטובוס וחיכיתי לקו 9. אלוהים יודע שזה לוקח המון זמן
עד שהוא בא. אבל במקום להתעצבן, אני פשוט מדמיין דברים. את
האחיינית שלי, למשל. היא עולה לכיתה א'. אז חשבתי על השאלות
שלה, איך היא מנסה להבין עוד פעם איך אני והיא קרובי משפחה.
ופתאום באה הבחורה הזאת ויושבת לידי, אפילו שיש מקום בספסל
ליד.
"חם, הא?"
"כן"
היא נראתה כאילו היא רוצה לשמוע משהו יותר נרחב. אבל אני גרוע
בזה. אני גם לא אוהב שיושבים לידי.
"אתה יודע אם עבר קו 9 ?"
"לא. גם אני מחכה לו"
"כמה זמן?"
"יומיים"
זה הצחיק אותה. הבדיחה הדבילית הזאת. אבל אהבתי את זה. בד"כ
הבדיחות שלי לא מקבלות כזאת תשומת לב. היא אפילו טפחה לי על
הכתף.
"גדול. הרסת אותי."
"תודה. אני מחכה אולי חצי שעה."
"אתה יודע אם הוא מגיע ליצחק שדה?"
"אני חושב שכן"
היא הייתה עם משקפי שמש וחולצה קצרה. ניסיתי לחשוב למה היא
שואלת אותי את כל זה. יש מעלינו על הקיר את המסלול. אבל אני
כבר רגיל שאנשים חושבים שאני מודיעין. לא משנה באיזה מקום אני
אהיה, תמיד יש סיכוי שישאלו אותי איך מגיעים לאיילון או להר
הצופים.
האוטובוס הגיע. עליתי. ואז היא התיישבה לידי. דבר כזה, בשבילי,
קורה אולי בחלום או באיזה סיפור. אבל במציאות? זה בערך כמו
לראות דרקון או את הבית של עמי ותמי. ואגב, אם האחיינית שלי
הייתה רואה את הבית הזה...
"אז באיזה תחנה צריך לרדת?"
"אני לא בטוח"
"נו"
"אולי עוד 5 תחנות."
"תודה."
שתקנו שנינו, ואני הבטתי בנוף מהחלון. ההרגשה הזאת. היא רוצה
לשאול משהו? רוצה שאני אשאל אותה? אבל אני לא שואל אף אחד.
ובטח לא בחורות עם פנים עדינות כאלה. הייתי רוצה להרגיש עם היד
אם הן רכות כמו שהן נראות.
"זאת התחנה"
"וואי. תודה! אתה מה זה חמוד"
היא קמה והלכה, אבל היות ובאוטובוס הורידה את המשקפיים ראיתי
את המבט בעיניים שלה. מין מבט שמוציא ממך משהו שלא היית מאמין
שקיים או שהיית רוצה להוציא. וכמובן שגם הרגשתי שהיא מצפה
למשהו ואני, לא היא, אעשה אותו. התחלתי להרגיש איך היא הופכת
להיות נחשקת בשבילי.
קמתי והלכתי אחריה.
"איך קוראים לך?"
"אלישבע"
"שם יפה."
"וכבודו?"
"רעמסס"
"הא?"
"אל תשאלי. הורים שהכירו באגיפטולוגיה."
"טוב. נחמד. אז מה עכשיו?"
שאפתי אוויר והתכוננתי לשאול את השאלה שמימיי לא שאלתי מישהי.
החברים שלי מומחים בלשאול אותה כל אחת, מלצריות, חיילות,
תלמידות תיכון. אבל אני, איכשהו, לא. עד עכשיו.
"אפשר לקבל את הטלפון שלך?"
"בוודאי" היא קשקשה אותו ברבע דקה בכתב יפהפה על כרטיס אוטובוס
ונתנה לי אותו.
"אפשר לשאול משהו?"
"בטח!"
"מה היה קורה אם לא הייתי מבקש ממך את המספר שלך?"
"אבל אני ידעתי שתבקש, מתוק. אתה לא יודע?"
"מה?"
"בחורה יכולה לסדר שהבחור שהיא רוצה ישאל אותה מה שהיא רוצה
ממנו".
היא חייכה חיוך ממזרי, הרכיבה את המשקפייים וירדה מהאוטובוס.
"שלא תעז לשכוח להתקשר!"

2.
ככה זה התחיל. ואחרי זה בא כל היתר. הפגישה הראשונה. הפגישה
השנייה. נשיקה בחדר מדרגות עם הלשון שלה נדחפת לפה שלי. ואני
כבר מרגיש את הריח שלה. רגיל אליו. רגיל להרגיש את הנשימה החמה
שלה. הפגישה השלישית. סרט מחורבן. הפעם הראשונה שידעתי אותה
(עד אז ידעתי רק בחורות דרך מודעות עם תריסים מורדים ובתשלום).
כן, אני יודע שפה משתמשים כולם במשהו עם ז' או ש'. אבל אני לא
יכול לכתוב את הדברים האלה, מה אני אעשה? החברה של החבר הכי
טוב שלי תמיד אומרת "רעמסס הוא כמו ילד. אבל ילד טוב. הוא לא
כמוך" היא מביטה על בן זוגה. "הוא לא מסוגל להיות קופיף
מהעדר."
"אהה" עונה הקופיף, זאת אומרת החבר שלי. והוא לא כועס. היא
לומדת פסיכולוגיה. את כולנו היא מנתחת. אבל אותי במיוחד. למה,
בעצם?
הלכתי איתה (עם אלישבע) לבקר את סבא שלי בבית אבות. בן תשעים
ושתיים. מגרמניה. הכיר אנשים מווימאר. כאלה שרק בספרים כתוב
עליהם. נדמה לי שהוא למד עם הבן של קורט אייזנר. עוד מתעקש
שניקח אותו למצעד של אחד במאי. החבר'ה שעובדים בבית אבות
קוראים לו "הקומוניסט". זה מעצבן אותו. "סוציאל דמוקרט!" הוא
עונה בזעם. הכניסו אותו לדכאו ב-1933, אבל לא בגלל שהיה יהודי.
בגלל שהיה חבר במפלגה הסוציאל דמוקרטית. הוא תמיד מספר את זה.
"מה אתה אומר? מה, הם לקחו אותך בגלל שהיית שמאלני?" אלישבע
שואלת בעניין.
"בדיוק"
"וואי. ואיך שרדת?"
"מזל. אחר כך ברחתי לפה עם אשתי, כשעוד לא היינו נשואים."
אלישבע יושבת על המיטה כרגיל. הקעקוע של אלפרד אי.ניומן על
הכתף שלה.
לא. היא לא עושה את עצמה. היא מקשיבה. הסטוריה זה ממש לא הקטע
שלה. אבל היא מקשיבה.
"החברים הכי טובים שלי היו פציפיסטים ואנשי רייכסבאנר. נלחמנו
נגד הנאצים ברחובות. והפסדנו."
"לא נורא. אתה פה. יש לך משפחה."
הוא מביט אליי.
"רעמסס, איך מצאת את הבחורה המקסימה הזאת?"
היא מחייכת.
"היא מצאה אותי."
"תיארתי לעצמי. תראי, הוא בחור נחמד."
"ססי?" היא אוחזת בידי.
"כן. הוא שקט. הוא הגון. אבל מופנם. ועצוב."
"נכון! איזה מאמי הוא?!" היא מנשקת את היד שאצלה.
"הוא קיבל מאמא שלו את העצבות הזאת."
הוא מדבר על אמא, ואני שותק. איזה זכרון ישן, כשאני ילד, עולה
לי לראש. הפרפרים שבקעו מהגלמים ממשי שהחזקתי בקופסא מתו. והיא
עומדת לידי וכרגיל, שותקת. היד שלה מחזיקה לי את הכתף. אין
השתפכות. אין מילים מתוקות. זאת אמא שלי, הבת של נתן שהיה
בדכאו. בשקט שלה היא מעבירה מה שהיא רוצה. ואפילו השם המוזר
שהיא ואבא נתנו לי מעולם לא נתפס אצלי כפוגע.
"אתה מיוחד" היא אמרה פעם. "ולכן נתנו לך שם מיוחד. אני לא
אומרת את זה הרבה, כי אני שונאת שמאלץ וקיטש. אבל אתה מיוחד."
אחר כך הולכים משם.
ערבבתי. אז בחזרה לכרוניקה. ידעתי אותה אצלה בבית. ואחרי
שגמרנו היא הלכה לעשן. עוד דבר שאני לא יודע לעשות.
והפגישה הרביעית, שאחריה כבר מתחילים לדבר על לגור ביחד. והיא
עוברת אלי. עם החתול שלה. אה. שכחתי. היא עובדת בעמותה
לנזקקים. לא משנה איזו. הרי יש המון. ומגיעים הדיבורים על
חתונה.
"אז מתי?"
"לא יודע."
"נו?"
היא שוכבת ערומה על המיטה. הפטמות החומות שלה זקופות. נורא
מגרה. ככה אומרים. להיות עם אשה זה לא כל כך דומה לאיך שהחברים
שלי אומרים. אולי אצלם זה אחרת. זה נחמד. נכון. אבל אחרי זה
היא שוכבת עם חיוך מטומטם מאושר על הפנים. לא שאני לא נהנה.
נהנה להרגיש איך אפשר להזיז לה את השד במשיכה של הפיטמה. נהנה
לראות אותה עוצמת עיניים. נהנה להשאיר לה סימן כחול על הצוואר.
בעצם זאת חוויה אישית- אי אפשר לתאר אותה טוב. רק לחוות אותה.
"יא מופרע! איך אני אלך החוצה?"
"לא יודע."
"אתה כל כך לא מתחשב!"
המילים נאמרות כשהיא מסתכלת בראי למה שעשיתי לה.
"סליחה. אני לא אעשה לך יותר."
"זה בסדר" היא מחייכת וצוחקת חזק מאוד. "אתה משהו, אתה! תעשה
לי מתי שאתה רוצה" היא מנשקת אותי.
ואז חוזרים לנושא ההוא.
"נו? מתי?"
"שבוע הבא"
"באמת?"
"אם את רוצה"
"מתי תתחיל להתלהב? למה רק לי זה אכפת?"
"אבל מה כל הקטע של החתונה? "
"זה חשוב לי"
"למה?"
היא צוחקת.
"כי אני בהריון".

3.
אני מסתכל עליה. עם הבטן הזאת שגדלה. ובפנים בן אדם עם
כרומוזומים (מה זה בדיוק?) שחצי מהם באו ממני. היא מקיאה פה
ושם. אבל מרוצה. נראית עוד יותר יפה. אני חושב לפעמים על
העניין הזה של הבן אדם שבתוכה, וזה די מסקרן. כמו עם בבושקות.
כשנגעתי לה בבטן הרגשתי איך הוא זז.
"מתי הוא ייצא?"
"עוד מעט. עוד כמה חודשים."
"זה יכאב?"
"ככה אומרים" היא מלטפת לי את הראש.
"אבל את שמחה?"
"בטח שאני שמחה!"
"למה?"
"כי הוא יהיה הילד שלי וגם שלך! שלנו! אתה תהיה האבא שלו!"  
החברים שלי עודדו אותי, כי כנראה זה נחשב להישג. לקחו אותי
לפאב שהם אוהבים ולמסיבה שהם עשו. עברתי את זה בשלום. ואז
דיברתי עם ההיא שלומדת פסיכולוגיה. זאת אומרת, עם זיוה.
"אתה שמח?"
"על מה?"
"שתהיה אבא."
"כן. נחמד."
"למה לא רואים?"
"לא יודע. ההסברים זה אצלך."
היא חייכה.
"אתה יודע, אני אגלה לך סוד. בין הבנות אנחנו מדברות לפעמים
עליכם, הבנים. וכשמגיעים אליך..."
הבטתי אליה מרוכז. נו, לשמוע על שיחת בנות זה חשוב. מאוד.
ושיחת בנות עליך? זה הכי גדול. אם זה היה יוצא בוידאו, החברים
שלי בטח היו שמים את זה ליד 'לסביות לוהטות בקיץ'.
"...כולן היו רוצות אחד כמוך. אפילו קצת מקנאות באלישבע. לא
יותר מדי. אבל שתדע: הן כולן אומרות שאיתך אפשר לדבר".
"למה?"
"אתה לא מתנהג כמו הגברים האחרים. אתה יותר קשוב. יותר
מצחיק."
"אני?"
"ולפעמים אני מרגישה שגם יותר בודד."
"מה לעשות. זה די בולט."
היא לוקחת את היד שלי ביד שלה.
"אני רק רוצה שתהיה מאושר. איתה ועם הילד."
"אני אהיה. תודה."
היא נתנה לי נשיקה על הלחי.
"ותמיד תרגיש חופשי לדבר איתי. על הכל. ותשמור על עצמך."

4.
"התור שלך"
"הא?"
"התור שלך"
אני קם לילד. השם שלו? היא הציעה משהו שמתאים. אולי תותאנכמון.
ההורים שלה לא הבינו את הבדיחה. אחר כך כן. ההורים שלי אמרו
שנבחר מה שנרצה. ואני? לא ידעתי מה כדאי. אז הלכנו על רגב.
אני קם מהמיטה. ארבע בבוקר. ואולי אני אמור לכעוס נורא עכשיו.
לא. קצת מעוצבן אולי. ומשועמם. אני מאכיל אותו ויושב לידו,
מחכה שיירדם. מספר לו.
סיפורי ילדים. ולפעמים ספרים שאהבתי. "בעל זבוב",  "חוות
החיות" וכאלה. ולפעמים, זוגתי היקרה קמה ומחבקת אותי מאחורה
ונותנת לי נשיקה רטובה עם הריח הנוראי שיש אחרי השינה, אבל
לעולם אני לא אומר עליו כלום והיא עושה לנו לשתות. ואם הוא
מתעורר שוב, היא לוקחת את רגב הקטן ומניקה אותו.
אני יכול לשבת המון זמן ולראות אותה מניקה. כשהיא יושבת איתו
הם נראים כמו תבליט בכנסייה. רק שלתבליט אין סימן כחול בצוואר.
אגב, החברים שלי לא אהבו במיוחד לראות את הנשים שלהן עושות את
זה. אבל רעמסס, הבחור עם השם המוזר, נשאר יוצא דופן. לא אני
אמרתי. אז מי? אמא של רגב, אלא מה. וכשאני רואה אותם ככה אני
מרגיש באיזה אופן שזה הכי מושלם שיש.

5.
העפתי לה סטירה.
אני לא יודע איך זה קרה. היא אמרה לי משהו. בזמן שהתווכחנו
במטבח. מי יקח את רגב מהמטפלת. לא היה אכפת לי לעשות את זה.
אבל היא אמרה "בלאו הכי אתה לא עושה הרבה". הקפיץ אותי המשפט
הזה. קודם כל, איך אפשר לומר שאני לא עושה? מה, אני לא מנקה,
לא תולה כביסה, לא רוחץ כלים? כל החברים שלי יותר מדי גברים
לעזור בבית או שיש להם פיליפיניות לא חוקיות. אבל בעיקר זה
הקפיץ בגלל איך שהיא אמרה אותו, בצורה קרירה כזאת. מתגרה.
כשסיפרתי את זה לזיוה היא רק אמרה:
"זה לא טוב".
"אני יודע."
"אסור לך להרים עליה יד."
"אני יודע. אני לא אעשה את זה יותר."
"אבל..."
"מה?"
היא ישבה והסתכלה עליי.
"כבר אמרתי לך פעם. אתה כמו ילד. אתה הכי חרוץ והכי הגון והכי
מתחשב מהכלומניקים שסביבי. אתה החלום של כל אשה. שכה אחיה. אבל
הרגשות שלך הם כמו של ילד. אין לך שליטה עצמית."
"למה?"
"לא יודעת. זה קשור למבנה נפשי וגנים. אבל תחשוב. מאז שאתה
איתה, שברת איזה שעון, לא?"
"נכון"
"ואני יודעת מה שקרה לך כשעוד היית בבית ספר."
"מה? המכות?"
"כן. המכות. אני לא באה לשפוט אותך. אלוהים יודע שאני מבינה
אותך. אתה לא מבקש הרבה ואתה מוכן לעשות הכל. אבל כשאתה מקבל
יחס לא הוגן ומרגיש פגוע... זה יוצא החוצה. כל הזעם שנאגר
בפנים. כנראה זה יוצא רק על מי שנוגע בך במקום רגיש או מאוד
קרוב אליך."
"אז מה לעשות?"
"אתה צריך ללכת לטיפול. וכדאי שגם איתה."

6.
אלישבע הגיעה עם פנס לפגישה.
"את אוהבת אותו?"
"מאוד! הוא האבא של הבן שלי. ואני שמחה על זה. בחיים לא אהבתי
ככה מישהו."
"טוב. מה אתה רוצה לומר, רעמסס?"
"אני מאוד מצטער. אני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה שוב. וגם אני
אוהב אותה."
וככה זה נמשך שעה בערך עד לסיכום:
"אני מציעה שנמשיך להיפגש. אתה תמשיך לעבוד על השליטה העצמית
ואת על התקשורת הבין אישית. אבל האלימות מחוץ למשחק. ודרך
אגב..."
"כן?"
"מאיפה השם המיוחד?"
"מלך מצרים בתקופה העתיקה."
"אבל זה לא שם עברי."
משכתי בכתפיי.
"מה זה משנה? היום עוד בכלל מתעקשים על שמות עבריים?"
"נכון, אבל לא היה לך שם עברי בנוסף?"
"אולי. אני אשאל. זה חשוב?"
"סתם. מעניין אותי." היועצת הכניסה קווצת שיער מתחת לשביס.

7.
"קודם השארת לי סימן כחול על הצוואר ועכשיו השארת לי על העין.
מה יהיה?"
היא צוחקת. אני מנסה לחייך. באיזו צורה מוזרה היא נהנית
מהסימנים שאני משאיר לה על הגוף. אני לא מתכוון מהאלימות
שהייתה. אני מתכוון שהיא נהנית מדברים מוחשיים שקשורים אליי.
כמו רגב. היא מאוד אוהבת לשבת ולדבר איתו על אבא. ולדבר עם
החברות שלה כמה רגב מזכיר את אבא שלו. כולל עם זיוה.
"אז מה נשמע?" היא שואלת על כוס קפה.
"בסדר"
"היא חמודה, אלישבע. ורגב מתוק. מזכיר אותך."
אני מסתכל עליה. מנסה לחשוב מה זה אומר. יהיה בעתיד עוד אחד
שיעבוד בארכיון האוניברסיטה? עם מבטים עצובים? שירגיש לבד? אבל
אולי מאמא שלו הוא יקבל את הדברים האחרים. את ההנאה ממוזיקה.
מחברה. את הממזרות. את המבט של
אני-יכולה-לגרום-לך-לעשות-הכל-כי-אתה-אוהב-אותי-
ואני-בשבילך-הכל-כי-אני-אוהבת-אותך.
"לאיפה הלכת?"
"הדמיון, אלא איפה?"
היא תופסת לי את השערות ומנערת אותן:
"רעמסס, מה יהיה איתך?"
"כלום. בעוד שנה אלישבע כבר תהיה בהריון הבא. היא רוצה שלושה
בסך הכל. אולי נעבור לבית יותר גדול. ניסע לאירופה. במיוחד
לונציה. ואני אמשיך לראות אותך בחלומות."
היא הסמיקה נורא.
"אתה חולם עליי?"
"לפעמים. יותר חלמתי לפני אלישבע."
"ומה אתה עושה איתי בחלום?"
"כל מיני דברים."
"למשל?"
"מעיף לך סטירה".