היא ישבה על שמיכה בשדה לבדה
עם טבעת אחת וצמיד על ידה.
ועורה הענוג משתגע כמעט
ועיניה כמהות לאותו המבט.

עת ידה מדממת מפצע נושן
הלילה ירד כמסך של עשן.
גופה הענוג אז מקור עז רעד
ושיער הזהב התמלא בברד.

ממטרים ממטרים
של קרח דוקר
וליבה השבור
שוב בכעס בוער

היא חשבה על המוות וגם על חיים
על אותה אהבה ועל ברית הדמים
כי "דמי הוא דמך מעתה עד עולם
החיבור שבינינו עכשיו הוא מושלם."

זהו פצע של ברית
אוהבים אבודה.
את ליבה היא כולאת
כבתוך מצודה.

אם תלך ותגיע לשביל מפותל
את אותה נערה אז תקח כשלל.
אבירה האהוב נטשה בלי מילים
והשמש ברחה, הימים אפלים.