מצלצל ומצלצל ומצלצל ומצלצל.... אני יושב ברכבת, מחזיק בטלפון
ועצוב. תחנת "חוצות המפרץ". כאן הייתי אמור לפגוש אותו על
הרכבת, אבל הוא לא בא ונשארתי לבד. הקרון כמעט ריק מלבדי ומלבד
רוסיה שיושבת בסוף הקרון, קרוב לדלת וצועקת בטלפון. ניתקתי
והנחתי את הטלפון על השולחן הקטן שמלפניי, הוצאתי את הספר
שהשאלתי שלשום מהספריה מהתיק והתחלתי לקרוא. אחרי שורה וחצי
המילים נמחקו מעיניי. אפילו הספר לא רוצה לדבר איתי. החזרתי
אותו לתיק ונשענתי אחורה.
הנסיעה עד לתחנה הבאה ארכה 12 דקות שבהן ישנתי, קראתי, אכלתי
מהסנדויץ' של אמא, צחקתי מהמבטא המוזר של הרוסיה, התקשרתי שוב
אליו ואל שאר אנשים (בלא מענה), שוב ישנתי, שוב קראתי ושוב
צחקתי. נראה היה כאילו אני והיא האנשים היחידים בעולם. ואם כך,
זה אומר שבעתיד זאת תהיה אשתי -  כי אם אין עוד אנשים, לא תהיה
לה ברירה אלא להסכים להנשא לי. ואם היא ארוסתי אז עליי להתרגל
כבר מעכשיו למבטא ולצעקות ולחזה הקטן שלה ולשערה הבלונדיני
ולעיניים הירוקות שלה שבהקו מהקצה של הקרון.
בחמש התחנות הבאות אף אדם לא עלה על הרכבת ואיני יודע אם מישהו
ירד כי הרוסיה ואני נשארנו בקרון, חזרנו על אותו סבב פעולות
ולא ראינו איש. בתחנה השישית עלה בחור שמנמן עם כתפיים רחבות
ומשקפי שמש כהים. הוא היה מגולח ראש ופניו היו מלאות זיפים
ארוכים של זקן שהסגיר את צבע שערו השחור.
מכל הקרון הריק, ישב הוא דווקא על יד הרוסיה שכבר לא דיברה
בטלפון ולא צעקה אלא ישבה ובהתה בחלון. הם התחילו לדבר ועכשיו
היא כבר צוחקת מהבדיחות שלו ומחייכת חיוך רחב. אז אני מניח
שהנישואים מבוטלים. ואני אוותר בודד.
בתחנה הקרובה ירדתי, למרות שהייתי רחוק מתחנת היעד, והשארתי את
שניהם האנשים היחידים בעולם.