ישבתי עם אהובתי על המרפסת, מול האגם, ליד מטעי הבננה. הבטתי
בה. ירכיה החשופות והבהירות, עיניה המנומנמות, חיוכה המדושן...
שדיה, שמבואותיהם החלקים נגלו מבעד לגופיה שלבשה. כל אלו האיצו
את זרימת הדם לאיבר מסוים בגופי, עד שזה התקשה ובלט באופן בלתי
ניתן להסתרה ומחייב טיפול מיידי. שלחתי יד חרישית אליה, נוגע
בעדינות בברכה, מטפס וחולף כבדרך אגב על מפשעתה, בטנה ושדיה.
קצוות פיה נמתחו עוד ועוד אל לחייה, יוצרים גומות קטנות. זהו!
זה הסימן עבור ידי השנייה להיכנס לפעולה. רכנתי אליה בכוונה
לנשק אותה. לפתע הרימה אהובתי ידה באוויר, ולפני שהבנתי למה
ומדוע הנחיתה את היד בעוצמה על ירכה. "קוס אמק" סיננה,
"היתושים האלה". נרתעתי לאחור, והיא בשלה, מחטיפה לעצמה מכות
הגונות ברגליים, בגב, בצוואר ומתחילה להתגרד. "אתה יכול להביא
לי את הדוחה יתושים?". "יתושות", עניתי, "רק היתושות עוקצות".
"יתושים, יתושות, מה אכפת לי. רק תביא את זה כבר".
החומר לא עזר. על רגליה החלקות של אהובתי הופיעו נקודות אדומות
ונפוחות, פניה זעופים וכל היום היא מתגרדת. מתגרדת בחדר,
מתגרדת במרפסת, מתקלחת ומדווחת לי כמה זה מגרד לה. מתגרדת גם
כשלובשת את השמלה השחורה, ומתגרדת כשאנחנו מתיישבים במסעדה של
המלון לארוחת ערב.
לרגע קל היא הפסיקה להתגרד. זה קרה כשגבר גבוה וחסון, שיערו
משוח בג'ל, לבוש חליפה מהודרת, עבר לידנו. אני משוכנע שהם
החליפו מבטים.
"את סובלת אהובתי?". הנהון עקום פנים ושליחת יד מגרדת אל אחורי
הברך היו מעני. עצמתי את עיניי תוך כדי טעימת מוס השוקולד,
ודמיינתי אותנו בימים אחרים, פחות מוכי יתושים.
"אקסקיוז מי, בט איי קן סי דט יור סאפרינג פרום דה מוסקיטוז".
פקחתי את עיניי למשמע המילים שנאמרו במבטא לטיני בולט. זה היה
הגבר שעבר לידנו מוקדם יותר. אהובתי הסתכלה אליו וחייכה.
"מייבי איי קן הלפ", הוא אמר. שנינו התבוננו בו, כל אחד מאיתנו
בדרך אחרת. "איי הב א ספשיאל פאוור, איי קן קיס א מוסקיטו בייט
אנד איטס גון. מיי איי טריי?" שאל, כרע על ברכו והחווה כלפי
רגליה. עמדתי לאמר "נו וויי חוזה", אולם אהובתי הקדימה אותי
והושיטה רגל לעברו, מרימה מעט את שמלתה הלא ארוכה ממילא וחושפת
את ירכה המנוקדת. הגבר הלטיני חייך אליה, אחז בעדינות בקרסולה,
והחל לנשקה במקומות השונים בהם הופיעו הנפיחויות. "איזה מין
גבר אתה?" חשבתי לעצמי, "תעשה משהו, עכשיו!". אולם אז הבחנתי
לתדהמתי שאכן עם כל נשיקה העקיצות נעלמו. אחרי הרגל הראשונה
הוא עבר לנשק את הרגל השנייה, ואחר כך הם הלכו לרקוד, כשמדי
פעם הוא היה מנשק את אהובתי בעורפה, בכתפיה או בצווארה, פעם
אחת מאחורי האוזן (לא זכרתי אם היתה שם עקיצה בכלל).
אחרי שרקדו הם יצאו מהמסעדה. קראתי אחריה. היא הסתובבה ואמרה
בשמחה נבוכה - "יש לי עוד כמה עקיצות שאני צריכה שהוא יטפל
בהן. אני מצטערת, אבל אתה יודע שעם כל העקיצות האלה, אני פשוט
לא יכולה לחיות".
חזרתי לבד לחדר. פנס רחוב חיוור ומכוניות מזדמנות האירו במקוטע
את החדר האפל. שכבתי על גבי והתבוננתי שוב ושוב כיצד תואם רעש
המכוניות את תנועת האור המזגזג, מטפס ומתעצם על קירות החדר, עד
שמגיע אל פינת התקרה, מתקפל ובורח אל מאחורי ראשי בדיוק באותה
העת ששאון הרכב היה עובר את נקודת השיא. כשלא עברה מכונית
הסתכלתי אל פנס הרחוב הלבן. המוני יתושים סבבו סביבו. לפתע
שמעתי, קרוב אליי, את הזמזום המזיק. "בזזזזזזזזזזזזז....".
ניסיתי להעיף בידיי את היתוש הלא נראה מאיזור האוזן. הרעש דעך
לרגע, אך התחדש מיד. "בזזזזז....", "בזזזזזזז...". הנפתי את
ידיי כמו משוגע, ליד האוזן, מצד לצד, למעלה למטה, בלי הפסקה,
ללא הועיל. הזמזום לא הפסיק, ומרגע לרגע הרגשתי איך הגוף שלי
מתכסה בעקיצות. התחיל לגרד לי, לגרד בטירוף בלתי נסבל. לא
חשבתי יותר על אהובתי. אם כבר, אז חשבתי על הגבר הלטיני הגבוה
ואמרתי לעצמי שברגע זה אני מוכן שינשק אותי כדי שהסיוט הזה
ייגמר. לא עצמתי עין כל הלילה. נלחמתי במקביל ביתושים הבלתי
נראים ובעקצוצים והגירויים ההולכים ומתרבים על גופי.
בבוקר, כשהבטתי במראה, נבהלתי. הייתי מכוסה כולי נקודות, כמו
חולה באבעבועות, נפוח ואומלל. חיפשתי במדריך הטלפונים שהיה
בחדר שם של רופא קרוב וניגשתי אליו. הרופא, איש מבוגר וחביב עם
זקנקן ומשקפיים עגולים, בדק אותי ואמר שהעקיצות יעברו תוך
יומיים-שלושה, בתנאי שאהיה מוגן מחדשות. הראיתי לו את דוחה
היתושים שלי. הוא גיחך, זרק אותו לפח והוציא מהארון חליפה
שחורה גדולה, עשויה רשת צפופה. מזכירה חליפת סייפים או כוורנים
(אלא שהללו לבנות). "אתה צריך לשלם עבורה עכשיו, ורק אחר כך
לבקש החזר מהביטוח" הוא אמר, "אני אכתוב לך אישור עבורם".
אמרתי לו שלפני הלילה האחרון לא נעקצתי בצורה כל כך קשה. לא
נעקצתי בכלל, למעשה. שאלתי אותו למה לפני כן זה לא קרה. הוא
שאל אם השתנה משהו הלילה, וסיפרתי לו על אהובתי שעזבה אותי.
הוא הינהן בהבנה, וכשחשבתי שהוא מבין את כאבי אמר: "כנראה שלה
יש דם מתוק יותר משלך, ולכן כשאתם ביחד היתושים מעדיפים אותה".
"יתושות" אמרתי. לבשתי עליי את החליפה ויצאתי מהמרפאה. היתושים
כבר לא עקצו אותי, אבל היה קשה להמשיך ולטייל עם הרשת הזאת.
היא היתה מסורבלת והקשתה עליי לנוע בחופשיות, שלא לדבר על
המבטים שננעצו בי כשהסתובבתי ברחוב. החלטתי לחזור הביתה, מקום
שידעתי שגם כשיש יתושים, אז חוטפים עקיצה אחת או שתיים. לא
יותר.
הגעתי הביתה והכנתי לעצמי תה. פעמון הדלת צילצל. פתחתי את
הדלת. אהובתי עמדה שם, מחייכת, שזופה וחלקה. "מה עם הגבר
הלטיני?" שאלתי, "וכוחות הקסם מרפאי העקיצות שלו?". היא נכנסה,
הניחה את המזוודות, נישקב אותי ואמרה - "בסוף כל טיול צריך
לחזור הביתה. וחוץ מזה, כשאין יתושים, אני מעדיפה אותך".