רציתי שהם יפסיקו לדבר. יפסיקו לצעוק, יפסיקו לריב. שיתנו לי
ולכל הרחוב לישון...
שבע בבוקר.
למזלי הכינותי מראש, בלילה שלפני, (כי באורח פלא יכולתי לנחש
מה יהיה פה על הבוקר) את הדיסקמן שלי, מוכן ומזומן לפעולה,
ביחד עם שותפותיו הנאמנות - האוזניות השלופות.
לחצתי פליי, העברתי לשיר מספר 11, והגברתי את רמת הווליום. אך
להפתעתי, פתאום היה בי רצון שכזה לנסות לשמוע את המתרחש מחוץ
לחדרי, שהיה נעול פעמיים. רציתי לשמוע אותם מזכירים את המילה
"רבנות" ו/או "גירושין". זאת האופציה המועדפת עליי, אפילו יותר
מנסיון לשקם את הזוגיות שלהם, את המשפחה הזאת.
רציתי שאלוהים יתן לי סימן שיש תקווה בעולם.
מה הייתי נותנת כדי לעוף מהעיירה הקטנה הזאת. מקום מעורר
בחילה, ולא משנה כמה פעמים יחליפו את ראש העיר. מעורר זכרונות,
טראומות של ילדה קטנה.
תחושות שכל חיי קיוויתי שיעלמו, בתקווה לא לשמוע יותר בחיים את
קולותיהם הצווחים של הוריי. כל כך הצטערתי על אמא שלי, נתקעה
עם המרוקאי הזה לכל חיה.
וגירושים? זה לא בא בחשבון... רק דיבורים על... שמישהו יעשה עם
זה כבר משהו! תפסיקו להשלות אותי!
תפסיקו סתם לזרוק את המילה הזאת בין הצעקות שלכם! תתגרשו,
רבאק!
כל כך רציתי לקבור את עצמי, או להידרס בטעות, או ללכת לישון
ואף פעם לא לחזור להכרה, להתעורר למקום טוב יותר.
אני מקווה שמה שנשאר הוא מקום טוב יותר, כי את הגיהנום כבר
נראה שעברתי. ואפילו עברתי בהצלחה, בסך הכל עם כמה נזקים
פסיכולוגיים נפשיים.

לבסוף החלטתי לחזור לצלילי שירתו הגואלת של גידי גוב.
"כששוב עצוב בחוץ... ואני רוצה בך ואת כל כך רחוקה... לא רוצה
להיות לבד עכשיו, אני קורא לך ואת לא עונה...
את עזבת, הלכת מכאן...
כי בלעדייך כל העיר הזאת ריקה
והרחובות בה יתומים
ורגע של געגועים ורגע של דממה, אקרא לך, שובי אל העיר הזאת
עכשיו אליי....
כמה עצב יש באהבה..."

ולא יכלתי להתעלם מהמילים, כמה הזדהתי... ושוב חשבתי עליו. רק
היום בבוקר, כשעזב, הוא כאילו השאיר אותי בודדה בעולם, להתמודד
עם כל דברים שרציתי לשכוח.
כל הזכרונות הארורים שהציפו אותי שוב עם עלייתו לרכבת.
בהיתי בו מהתחנה, מכניס את הכרטיס המגנטי ונכנס בשער החשמלי.
עובר לצד השני, לרציף הרכבת, שתקח אותו הרחק ממני, לעיר אחרת.
מדי פעם הוא הסתובב וחייך אליי.
החיוך הזה שלא אזכה לראות עוד הרבה זמן. בכל פעם שהביט בי,
הרגשתי חנק איום בגרון, מתאפקת שלא לבכות מול כל החיילים
והאנשים הזרים הללו. למרבה המזל, הייתי מצוידת במשקפיי שמש
כהים. צפיתי בו מתלבט באיזה קרון לבחור. איזה כיף להסתכל עליו,
למרות הידיעה שאלה הרגעים האחרונים שאני רואה אותו, ולא
בדימיוני. כנראה בגלל זה היה לי התענוג להתבונן בו. לראות אותו
מוחשי בפעם האחרונה, זה יותר טוב מעוד מעט, כשבעוד כמה דקות
אצא מכאן ביידים ריקות.
כי האושר שליווה אותי לתחנה, נלקח ממני, נגנב, שוד לאור יום,
פשע לא מוסרי.
וכאילו אלוהים מנסה להתעלל בי, לשחק במצבי הרגיש, האושר התקרב
אליי מהרציף, והעניק לי נשיקה מתוקה, אחרונה. לאחר מכן, זכיתי
רק לעקוב אחרי הגב שלו...
יצאתי מהתחנה, מבולבלת לגמרי, התפללתי שתיפול עליי משקולת
ענקית ותמחץ אותי כמו בקבוק של מים מינרלים. ידעתי לאן אני
הולכת מכאן - הביתה.
לבד. לנעול את עצמי בחדר. לישון, לישון חזק. לנתק את הטלפון,
להמנע ממחשבות, לתת לתת מודע שלי להכות בי כאוות נפשו. לפחות,
כנראה, לא אזכור הרבה מזה כשאתעורר. הלוואי ולא אתעורר.
ידעתי שלא נוכל להפגש היום בערב, לא אוכל לחמוק מן הבית ולנסוע
אליו, להכנס למיטתו ולחוש את נשימותיו, את חום גופו. להרגיש
איך אט-אט ידו מתקרבת אליי ומחבקת אותי. לא אוכל, לא היום. ולא
מחר, ולא מחרתיים ו...

זאת עזיבה שהייתה ידועה לי מראש, אך בכל זאת פתאומית.  

יושבת על מיטתי, מחבקת את הכרית, בוהה בריצפה. פניי דביקות
מתערובת הדמעות והזיעה, הולכת להביא גליל נוסף של נייר טואלט.
והבדידות חונקת את הצחוק, וכל קול אחר שמנסה לצאת לי מן הגרון.
לבד, עזובה על ידי חברי הטוב ביותר.
"אני לבד פתאום בבית זר
ואני אוהב אותך...
שובי אל העיר הזאת עכשיו אליי"
מוקפת רק בצעקות, רעש, רוע, אכזריות, אנוכיות, בדידות,
וגעגועים.

ואני יושבת כאן, מתלבטת אם לשלוח לו SMS או S.O.S ...

רק רציתי שלווה ושקט.

רציתי שהם יפסיקו לדבר. לעולם.