לאחרונה, ההיכרות דרך האינטרנט או דרך "קו היכרויות טלפוני",
נעשתה נורא פופולרית.
החסרון בשתי דרכים אלה הוא שלא רואים את האדם שמעבר לקו.
היתרון הוא שמתחילים הכל בשיחה, שופטים את האדם שבצד השני עפ"י
אופיו בלבד ולא עפ"י יופיו.
אבל הבעיה הגדולה שלנו, בני האדם, היא שמראה חיצוני נורא נורא
חשוב לנו.
בחורה שנשמעת בטלפון כמו מיליון דולר ומעידה על עצמה שהיא
נראית טוב, יכולה להראות במציאות כמו חיבור מוזר של מיליון
ג'וקים וזחלים למיניהם, במקרה הטוב.
נראית עד כדי כך רע שכל מה שבא לך לעשות מרגע שראית אותה זה
לברוח בצרחות אימה, לא לפני שריססת אותה מספר פעמים ב-K900
רעיל במיוחד.
ובחור שבצ'אטים מבטיח לך שכולן רודפות אחריו וזורקות את עצמן
עליו, עד שכבר נמאס לו לתת בראש כל לילה כמו איזה סוס הרבעה,
נראה במציאות כמו פרד, אפילו סוס לא היית מכנה אותו,
נראה עד כדי כך רע שהבחורה האחרונה והיחידה שהוא נתן לה בראש
אי פעם היא אותה בחורת מיליון הג'וקים מהפגישה מהגיהנום אחרי
שהיא מסטולה מהריסוס שהעניק לה הדייט שלה ברוב טובו.
הסיבה לשקרים ה"לבנים" האלה שאנשים משמיעים לגבי המראה שלהם
היא שכמעט לכולם הדבר הכי חשוב בבן/ת הזוג הוא שהוא יראה טוב,
אחרת גם אם היא הבחורה הכי חמודה וזורמת בעולם, לא תרצה אותה
אם היא נראית כמו קופה או כמו היפופוטם (וגם זו העלבה לבעלי
החיים).

אישית, תמיד האמנתי שמראה חיצוני לא חשוב לי כל כך.
אם הבחור נשמע לי חמוד ומתוק והוא משכיל ומסודר אבל נראה גרוע
עד כדי כך שכל בחורה נורמלית הייתה מקיאה רק מהמחשבה על יציאה
עם יצור דוחה כזה, אז אני רוצה אותו, בלי קשר למראה החיצוני
שלו. אם הפנימיות שלו מצאה חן בעיני, החיצוניות לא מעניינת
אותי בכלל.

ככה האמנתי, עד שנפגשתי עם צח, ואז שיניתי את דעתי
ל-ח-ל-ו-ט-י-ן.
הכרתי בחור בצ'אטים, בשם צח, ממש קסם של בחור, מצחיק,
אינטלגנטי, מחמיא, רציני כשצריך, מבית טוב ועם אאודי TT, שזה
תמיד יתרון.
דיברתי איתו והרגשתי בעננים, אמרתי לעצמי שזה הבחור שאני אביא
להורים שלי בבוא היום.
בדיוק הטעם שלי, וכל זה אחרי משהו כמו 10 שיחות.
התאהבתי לגמרי, ואז החלטנו להיפגש ואפילו לא פחדתי, כי המראה
החיצוני לא חשוב לי בכלל! אפס ציפיות.
אני לא מצפה ליותר מדי, לא רוצה בחור מושלם, רק מישהו שמזכיר
קצת את בראד פיט, טיפה, לא יותר מדי. יהיה נחמד אם יהיה לו
שיער בלונדיני, עיניים כחולות, שיניים לבנות יפות כאלה, מבנה
פנים חזק כזה, שכל הגוף שלו ריבועים, בלי שום צורה הנדסית אחרת
(טוב, מותר שחלק אחד בגוף שלו לא יהיה ריבועי...)

קבענו להיפגש בבית קפה בתל אביב ואני בליבי כבר התחלתי לחשוב
באיזה תאריך הכי מתאים לי להתחתן, משהו לא חם מדי ולא קר מדי.
לא נסחפתי יותר מדי, רק חשבתי על איזה אולם, לאן ניסע לירח
דבש, אם להזמין מישהי שפעם הייתי איתה בקשר והיום ממש לא, את
מי מהאקסים להזמין כדי לנפנף באושר עם המושלם שלי, ממש
בקטנה.
נורא התרגשתי לראות את המיועד כשהוא נכנס לבית הקפה, רעדתי
כולי מההתרגשות כמובן.
אין שום קשר לרעידות הבלתי נשלטות שהיו לי בגוף ולעובדה
שציפיתי לגבר וקיבלתי ערימה של שיער במקום פנים ובמקום ריבועים
קיבלתי עיגולים, או שאולי זה היה יותר כמו אליפסות שיש לכל אדם
שעבר ממזמן את המשקל 150 ק"ג? אני מתקשה לזכור משום מה...
חוץ משיער בכל מקום אפשרי בגוף, היה לגבר חלומותיי גם מצח
מסוקס מלא בפצעים חמודים כאלה שביליתי כל הלילה בספירתם ועדיין
לא הצלחתי לספור את כולם.
צח התיישב מולי כולו מרוצה ממה שראו עיניו (מחשוף עמוק
טיפטיפה), ופתח את פיו כדי לדבר, האמת לא כל כך אהבתי כשהוא
דיבר כי כנראה שבאותו ערב הוא לא טרח לצחצח שיניים וריח עצבני
של שום יצא מפיו, ועם כל מילה שלו הריח רק הלך והחריף, אבל לי
אין שום עניין בחיצוניות של האדם, הספיק לי שמבפנים הוא טהור
ומקסים בדיוק כמו שרציתי.
אתם תוהים עדיין איך זה שאנחנו לא נשואים?
התשובה פשוטה:
ישבנו שלוש דקות יחד עד שהגעתי למסקנה שזה לא זה, אפילו
שתיארתי במוחי איזה קופיפים קטנים יהיו הילדים שלנו, הוא אמר
משהו שאחריו לא יכולתי להסתכל לו בעיני החרדל שלו.
הוא צעיר ממני! אתם קולטים מה זה? ולא תגידו ביום או ביומיים,
אלא בחודש שלם!
חודש!
החלטתי על המקום, שזה לא יעבוד.
אני לא יכולה לצאת עם מישהו שצעיר ממני בכל כך הרבה זמן, יש לי
גבול!
מכוער, מכוער, נו פרובלמה, אבל צעיר ממני? NO WAY!

או שאם אני אודה באמת, אז אני אומר שאחרי שכל אותו הלילה
ביליתי בהקאות נשנות וחוזרות באמבטיה (ואלה לא היו בחילות
כתוצאה מהריון), הבנתי שאני ככל שאר הבחורות, וכל ההכחשות לא
יעזרו, גם לי חשובה החיצוניות של הבן אדם לא פחות מהפנימיות.
ההכרה הזו העבירה אותי על דעתי, כי גדלתי בתחושה שכל מטרתם של
הגברים המגעילים בחיים היא להשיג את הבחורה הכי כוסית, כי אכפת
לגברים רק מהחיצוניות וממש לא אכפת להם מהפנימיות, ולהשתייך
לאותה חבורה של "מזילי ריר" ממש לא בא לי, אבל נו מילא. השלמתי
עם המציאות.
אז, אני כבר לא יודעת עד כמה כל אחד מאיתנו יכול לשפוט בחור או
בחורה שמסננים את הבליינדייט שלהם אחרי הפגישה הראשונה, אחרי
שנדלקו עליו לגמרי בטלפון, כי פשוט מראה חיצוני ממש קובע,
לרובנו...
אחרי שראיתי בחור חמוד ששלח מבטים באותה מסעדה, אבל לא ניסה
כלום (בגלל צח שישב לידי והמשיך לבהות במחשוף), הבנתי שאני עם
בליינדייטים גמרתי.

אחתום את סיפורי בכך שאחרי הפגישה עם צח, ביני לבין החמוד לא
היה שום קטע כי הוא לא התקרב אלי אחרי שהצחנתי מריח השום (צח
דיבר קרוב יותר מדי אלי והרעיף עלי מריחו ה"טוב").          
אבל האהבה פרחה בין צח לבין איזו פצצה בלונדינית שמעדה ברחוב
על צח איך שהוא ליווה אותי לביתי בתום הפגישה. ההורים שלה פגשו
את צח, היא  תתחנן את החתונה עם צח, היא תהיה האמא של הילדים
של צח, לה צח ייתן לנסוע באאודי TT שלו...
ואני נותרתי עם האכזבה מהפגישה,
מהחמוד

ובעיקר מעצמי, על כך שבגלל החיפוש אחר היופי, פיספסתי את
האופי.