שדות תעופה תמיד גורמים לי לבכות.
או לא לבכות, אבל להיות עצובה.
זה קורה.
פעם מישהי סיפרה לי שיש לה חולשה לרכבות,
כל פעם שעוברת אחת כזאת,
היא מתמלאת בקסם פנימי.
וזה גרם לי לחייך.
אם אני לא מצליחה לכתוב יותר על מישהו שאהבתי,
זה אומר שניסיון ההדחקה הסתיים בהצלחה.
לא לכל דבר יש סוף.
משהו בכתיבה יוצא לי יפה כשזה עוד לא נאמר בקול רם.
זה כאילו משמעותי יותר.
לא כאילו.
היום אמא שאלה מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה.
ועניתי:
להיות קטנה.
אני לא יודעת למה היא ממשיכה לעזור כשהיא מלאה בביקורות,
וכאילו כולם מסכנים.
כן כאילו.
אני מוכנה לשינוי כשבאמת לא אכפת לי מהקודם,
שיתפוגג לו... שיתמוגג.
אני לא מכירה אף אדם שנותן לבנאדם אחר להישאר קרוב -
כאשר קיימת התאהבות חד צדדית, בסתר.
אני לא מכירה אף אחד שמשאיר בחייו את אהבתו הראשונה
כשעוד לא מצא אחרת.
זה קשה.
קח אותי למקום בו באמת תרצה שנישאר חבוקים.
תראה לי את הדרך, אני אראה לך את החיבוק.
חלמתי על זה.
שאנחנו יושבים ומדברים, וככה עוברות השעות,
מגיעים לשיחות רגשיות;
ומדברים על חיבוק, אותו אחד שלא זכית לו.
ואני נעמדת מולך ומסמנת לך לאחוז בידיי.
אתה קם מהוסס, רוצה לחייך וחושש להתפדח,
ואני מתקרבת כשאתה במקומך, באותו מקום בו נהיה.
ואני מחבקת אותך, ואתה איתי. איתי באיטיות שכזו.
איטיות מחוייכת של שלבים.
והזמן עובר כמו אותן שעות של שיגור מילים לאוויר,
והלב בחר מאותו אוויר לתפוס.
אפשר ליצור סמלים אך לפעמים זה נראה כמו שטויות
שבני אדם המציאו.
עסוקה בלחזור על מילים מאשר להגדיר לעצמי מחדש
מה מרגיש לי.
אני שונאת דוגמאות על אותם אנשים.
תחושה מעומעמת שמישהו עוד יגיע,
והכל מצידו ייראה לי הדבר הנכון, כי אהיה מוקסמת,
מתרשמת, ופשוט... אוהבת.
בלי כאב, בלי דמעות,
להיות אני בנוכחותך, שהזרועות לא ירפו
עד שאני מורידה ידיי לא כי נכנעת,
שאני הראשונה שאגיד לילה טוב, שזמן אחר לא יתבזבז פה,
נשקול התנהגויות וכך יחסים.
אם זה שטחי לזה כן יהיה סוף.
אך אם הנצח הוא היום,
אז זהו יומינו האחרון להישאר.