כשהבדידות מחפשת מחסה מעצמה,
והקטבים נמסים,
חודרים אל תוך הנפש -
מבקש למצוא איזון,
אבל נגמר המינון של הליתיום,
זו בדידות מתוקה.

שמח מאוד ומסתער על היקום
אוכף את דעתי עליו
בלי להתחשב לכאן ולכאן.
בכביש הזה רק שיכורים נוהגים,
ואני חוצה בלי להביט
ולא חושב על המכוניות שמצדדי
כאילו היו אשליות או הזיות.
ושגעון הגדלות טבול בעצב מתנגן -
אני יודע שאלו רגעי האושר היחידים שלי -
על הכביש הסואן.
עד מהרה אמא תחזור עם מרשם חדש,
והילד שבי ימות. שוב.

מביט במראה. פנים עקרות. אילו פנים!
נע בחוסר מעש. איפה היצירתיות?
הלא אני נועדתי לגדולות. ליצור ולברוא
ולרקוד ולשיר ולתכנן ולבצע ולאהוב.
מה אני עושה עכשיו?
מסתכל במראה. בוהה בפנים שלי.
איפה אני נמצא בפנים? אני לא נמצא.
תעירו אותי!!!